השבוע חגגתי חצי שנה של מגורים במישיגן. זו למעשה התקופה הארוכה ביותר שבה שהיתי בחו"ל. שזה חצי שנה בלי לשמוע את "דרך השלום" בכל פעם שאני מדליקה רדיו, וזו בכלל כבר סיבה למסיבה.
אם יש דבר מרכזי אחד שהבנתי בחודשים שחלפו, זה שאין לי ציפות. אתם קוראים נכון. זה לא שאין לי ציפיות. ציפיות יש לי, ומלא. אני בהווייתי אדם שמצפה ומצפה, חולם ורוקם. אבל ציפות, כן, הדבר הזה ששמים על שמיכות- אין לי יותר מדי ממנו. חשבתי על זה כשהלכתי השבוע לקניות עם מטרה ברורה אחת, בעצם שתיים: הראשונה: לא לאבד את עצמי במלכודות השיווק האמריקאיות ולקנות ר ק את מה שברשימה, והשנייה: לרכוש ציפה אחת או שתיים שיהיו לנו אקסטרה לקראת קרובת משפחה אהובה שהגיעה להתארח אצלנו בהמשך השבוע. נכשלתי כמובן בשתי המשימות. כשחזרתי הבייתה עם עוד כמה דברים שבאופן מפתיע לא ידעתי שאני זקוקה להם, וטוב שהשכלתי לקנות אותם, ניסיתי להבין למה האמריקאים שכל כך פרו- חופש בכל דבר, מתנגדים לחירותו של אדם לעטוף את השמיכה שלו בכבוד. וכשניסיתי להבין את זה, הבנתי שככל הנראה אני עוד תקועה בשלב שבו משווים כל דבר מפה – ל"שם" ושאם אני ממשיכה לעשות את זה אחרי חצי שנה, כנראה שזה לא הולך להיפסק, ומוטב לקבל את זה בהשלמה.
עד כאן הגיגים על ציפות…
בחצי השנה האחרונה יש לי גם סיפור עם הדואר. לא הדואר פה, שעובד אחלה (אתה שולח משהו – ואשכרה הוא מתקבל!), הכוונה היא כמובן לדואר ישראל. יש איזו חבילה ששלחתי ושעדיין לא הגיעה לכאן. כבר חצי שנה.
בשבועות האחרונים אני מבררת את הסוגיה הסבוכה הנ"ל עם הדואר, ובאופן אירוני, יצא לי לשלוח מכתב מהדואר פה- בכיוון ההפוך לחבילה שלי. ומה אני אגיד לכם על הסניף פה – ממש אמריקה! כל העובדים נורא יעילים, וככל הנראה עדיין ממורמרים על דמותו של ניומן מ"סיינפלד", כי אחרת קשה לי להבין את האנטיפטיות שלהם. באמת, תראו את הנוף שיש להם ממש מעבר לכביש:
חצי שנה זה זמן טוב לסיכום ביניים, ולתובנות חשובות קצת יותר ממשבר הציפות האמריקאי או שירות הדואר שיש להתקנא בו. אז הנה לקט:
1. זה שיש לנו נוף מהמם, אנשים אדיבים באמת מסביב, רוגע, שקט וסופי שבוע מהנים לא אומר שאנחנו לא מתגעגעים בעיקר לחברים ולמשפחות. הגעגועים אצלי לא צובטים (רק) באירועים חשובים שאנחנו מפספסים, אלא דווקא בקטנות. בזה שקורה לך משהו קטן/מעניין/מצחיק/מינורי וטיפשי בשמונה בערב, ובא לך לחלוק את זה עכשיו בטלפון עם מישהו שיבין. (ברוך בורא הוואטסאפ, אגב).
2. לעשות חברים חדשים אחרי גיל 30 זה קשה. מאוד. זה לא בלתי אפשרי, אבל זה מצריך המון יוזמה, סבלנות ו…יוזמה (אני כבר התחלתי להתרגל להזמין נשים לדייטים כחברות פוטנציאליות- And I Liked It!)
3. השלווה פה היא שלווה שונה. לטוב ולרע. פה אפשר להתנתק באמת, ליהנות מהטבע ומהחיים עצמם על בסיס יומיומי.
4. כשהשעה 19:00 מגיעה, יותר ויותר חסר לי להדליק טלוויזיה ולראות גיא פינס.
5. לגדל תאומים זה יותר כיף מקשה (נכון לכתיבת שורות אלו).
אז בזמן שאתם מעבירים בסתר לערוץ עשר מדי יום בשבע, תדעו לכם שאי שם בלנסינג, מישיגן יש מישהי שקצת הייתה רוצה לשבת איתכם ולצפות. בקטע אירוני כמובן.
מקסים! מזדהה כ״כ