עברנו לעידן פלוס לפני כמה חודשים. מהלך נדרש שכן בזבזנו בכל חודש כ 200-300 ₪ על הלוויין.
הסיבות היו מנומקות וברורות, שנינו נכנסנו לתהליך בלב שלם ובראש צלול: זה יקר מדי, ממילא אפשר להוריד כל מה שאנחנו רוצים, אנחנו לא צופים גם ככה יותר מדי בטלוויזיה- וגולת הכותרת של מסע השכנועים העצמי: "זה ייתן לנו יותר זמן איכות לקריאת ספרים ולשיחות". טיעונים משכנעים לכל הדעות. שכנענו את עצמנו נורא חזק והחלטנו לעשות את המהלך. הגדלתי לעשות כשנאמתי באוזני נציג השירות האומלל של יס על העובדה שהם "יקרנים בטירוף" (מה שהיה נכון), שממילא אפשר להוריד הכל היום באינטרנט, ובכל מקרה, כמו שהורדנו את מחירי הסלולאר- כך נוריד את המחירים שלהם. הרגשתי לרגע כמו דפני ליף. אבל לא באמת. בראשי התנגנה המנטרה המשוכנעת :"זה יפנה לך יותר כסף לסושי".
נרגשת מהעמידה האיתנה מול נציג השירות, חדורת התרגשות וגאווה על הנאום בגנות הקפיטליזם הדורסני והשפעתו על הרגלי הצפייה שלנו- הזמנתי ניתוק.
למי שלא התנתק עדיין בחייו לתמיד, כדאי לדעת שחברת הלוויין מאפשרת לך עוד "שבוע התחרטות" שבמהלכו אתה לא משלם על השירות אבל התכנים עדיין זמינים לך. בשבוע הזה, אתה מוזמן להרהר טוב טוב בכל התכנים הנפלאים שאתה עלול להחמיץ אם תתנתק, ובתיאוריה, לרוץ אל הטלפון, להמתין כמה דקות על הקו ולומר בקול נרגש לנציג שידבר איתך :"טעיתי! אוקיי? קחו אותי בחזרה! אני אעשה כל מה שתבקשו".
להגיד לכם שהשיטה הזו גרועה? ממש לא. לא אחת במהלך אותו השבוע מצאתי את עצמי מהרהרת על ההחלטה שלקחנו. אפילו הקצבתי לעצמי זמנים קבועים שבהם נדדתי אך ורק בין ערוצים 2 ו-10 כדי לתרגל את עצמי לתרחיש אמת. אבל, בסופו של השבוע, יום בהיר אחד, חזרנו הבייתה וניסיתי להעביר לערוץ היחידי שבאמת תמיד אפשר למצוא בו משהו מעניין- ערוץ E (אתם מוזמנים כעת לגלגל עיניים, לגחך ולצקצק בלשון). למרבה החרדה, ערוץ E הלך מאיתנו בטרם עת.
כל מי שעובר לאלטרנטיבה- עידן פלוס, חווה לדעתי את כל השלבים הנורמליים של גמילה מהתמכרות. וכך גם אנחנו. כיוון שאני ביקורתית ושיפוטית, בחנתי היטב את התגובות של בעלי היקר, ותגובות הקריז לא איחרו להגיע:
שלב ראשון – הדחקה
המאפיינים- העברת ערוצים כאילו כלום, כאילו לא קרה הגרוע מכל ואחרי ערוץ 10 מגיע ערוץ הכנסת או ערוץ 33. יש אפילו בדיחות על קיומו של ערוץ הכנסת, שיכולתי להישבע שלא היה קיים ב-יס.
שלב שני – העמדת פנים של הפנמת השינוי
מלמולים בלתי פוסקים (של שנינו) בסגנון של "אני לא מאמין/ה שעשינו את זה"…או "כבר 23:00, בואו, יש קרובים קרובים בחינוכית 23".
שלב שלישי- קריז
שכיבה על הספה בסלון בתנוחת עובר תוך חיבוק השלט של עידן פלוס והפקת נהימות בלתי ברורות, כשהתמה המרכזית היא "אני מתגעגע/ת לE".
שלב רביעי- העמדת פנים שעשינו את המעשה הנכון
הליכה מואצת לספרייה העירונית, נבירה במדף הספרים תוך שחרור אמירות כמו "יופי, זה יפנה לנו את הזמן לקרוא את כל הספרים האלה"….ולדבר …
שלב חמישי- שכנוע מסיבי של הסובבים
נתקענו בשלב הזה מספר חודשים, וכמו מיסיונרים טובים הצלחנו להמיר את חברינו הטובים ביותר ולהעביר אותם לצד שלנו. כמובן שזו הייתה טעות, עכשיו כשאנחנו הולכים אליהם אנחנו כבר לא יכולים להעביר ל-E.
שלב שישי- גניבת השאכטה
פתאום הנסיעות להורים בסופ"שים מקבלות אופי חדש – צפייה בכבלים או בלוויין כדי להתעדכן בכל הזבל שאנחנו מפסידים (בשלב זה השכנוע הפנימי חזק ביותר, ואנחנו מתפלצנים על התכנים המעולים שאינם נחלתנו יותר). וברגע שנדלק המסך ועליו מרצדת דמותה של קים קרדשיאן – נפלטת מפי אנחה ששמורה רק למכורים כבדים.
שלב שביעי- השלמה
אנחנו עדיין לא שם.
הייתי שמחה לכתוב על כל היתרונות שהמעבר לעידן פלוס הביא עמו, כמו למשל תוכניות באמת איכותיות בערוץ 1 או העובדה שאנחנו קוראים הרבה יותר, והכל נכון. אבל העובדה היא שלמרות שאנחנו חוסכים סכומים יפים מאוד מדי חודש, אני עדיין מוצאת את עצמי מביטה בקופסת השימורים שמתפקדת כאנטנה מאולתרת (ומצוינת! למרבה ההפתעה) ומאבדת קליטה בכל פעם שהחתולה שלנו עוברת לידה, ותוהה ביני לבין עצמי "מעניין מה קורה עכשיו עם קים?".