סבא וסבתא טייכר קפצו לביקור


כשהם הגיעו לכאן, התחלתי להתגעגע. 


החיים פה מלווים אצלי בתחושה בלתי פוסקת של געגוע לכל מיני דברים ואנשים, אבל משום מה ההורים שלי הצליחו להביא איתם את התחושה של כל מה שחסר לי פה.

הביקור של ההורים שלי התרחש בעיצומם של החגים. זכינו לחגוג יחד את מרביתם: לחוות את יום כיפור בלי ללכת על הכביש הריק ממכוניות, לחגוג את סוכות בלי סוכה ממש – אבל עם אווירת החג הכוללת. הביקור הזה היה כל מיני דברים: הוא היה איחוד מרגש שסיפק להוריי זמן איכות עם הקטנטנים, הוא היה טיול בחו"ל עם ההורים (בפעם האחרונה זה היה בלונדון לפני עשרים שנה, וחליפות ניילון היו עוד באופנה…) והוא היה ביקור והיכרות עם הסביבה בה אנו גרים והכרת הניואנסים הקטנים של החיים פה (למשל, אפס טולראנטיות לחניה שלא על פי הסימון המדויק- ועל כך בהמשך…).

לשמחתי הספקנו לטייל בלא מעט מקומות באזור, אכלנו בדי הרבה מקומות טובים ואפילו הצלחנו לסגל לעצמנו שגרה משותפת יחד עם הומור ובדיחות שנבנו לאורכו של הטיול.
הילדים, שחסרים סבים וסבתות על בסיס קבוע, התמסרו בשמחה, ונהנו מאוד מתשומת הלב ומהמשחקים, ואם ירדן היה יודע להגיד עוד מילים חוץ מ"מירי" הוא בוודאי היה אומר:"היה ממש אחלה עם סבא וסבתא".
חשבתי וחשבתי איך לסכם את הביקור, והגעתי למסקנה שהדרך המוצלחת ביותר תהייה באמצעות חלוקת ציונים (זה ככל הנראה בהשפעת שבועיים רצופים עם זוג מורים לשעבר…). אז היר ווי גו:

האוכל הכי טעים: היה הרבה. השווצנו כמובן במסעדות הטעימות שיש פה באיזור (יש פה יחסית לא מעט), אבל עבורי הפיצה Buddy’s בדטרויט היתה הכי מפתיעה וטעימה.

הצלם הרשמי של הטיול: אבא שלי, שצילם ותיעד, תייג והנציח את הרגעים היפים יחד. כמו כן, הוא יצא במיוחד מוקדם בבוקר כדי לצלם את האווזים ליד הבית. 
אני ואבא שלי בעצירה ספונטנית לקניית ולצילום פאמפקינס

צוות ההווי של הטיול: קצינת הבידור היא ללא ספק אמא שלי, שבמשך כל נסיעה דאגה לבדר את הילדים כדי לנטרל כל ניסיון של בכי. היא תפקדה כצוות הווי ובידור של אישה אחת שלא הפסיקה להפעיל שני תינוקות בקושי בני שנה, וחסכה לנו זמן יקר של האזנה בריפיט לדיסק "השפן הקטן".

הנסיעה הכי ארוכה: לשיקגו. היא גם תוכתר לנצח כנסיעה המוצלחת ביותר והארוכה ביותר ללא צורך בהשמעת הדיסק האלמותי "השפן הקטן" (שילוב מוצלח של ילדים עייפים וקצינת בידור מוצלחת).
אמא שלי ואני יחד עם האוטובוס (המקורי!) בו ישבה רוזה פארקס

ה"אפשר להחמיץ" של הטיול: מוזיאון "מוטאון" בדטרויט. כי על אף שזו פיסת היסטוריה, ושיש שם את הכפפות של מייקל ג'קסון והמפוחית של סטיבי וונדר, מדובר היה עבורי בביקור קצת חסר נשמה. וגם אסור לצלם שם – וחבל.

הנווטת של הטיול: אני. ועכשיו אחרי שכל מי שמכיר אותי באמת סיים לצחוק- נעבור הלאה.
אני מנווטת. ותודה לגברת waze שעזרה לנו להגיע בשלום

שחקני אורח: כל אותם אנשים זרים שלא הפסיקו לגשת לעגלת התאומים ולהעיר הערות, כשהמצחיקה מכולן שייכת לאבא שלי:"שמת לב לכל אלה שניגשו אלי עם העגלה והעירו?" (כן אבא, זה נקרא אצלי טיול בוקר בשנה האחרונה).

פשע השנאה של הטיול: הם התחילו בעדינות (פתק עם קללה על שמשת המכונית) ועברו למעשים ( סימון והערות עם גיר ליד האוטו) – אני מדברת על אותם השכנים שלא היו מרוצים מאיך שאבא שלי החנה את המכונית…

ה"גם אנחנו על המפה" של הטיול: Art Prize, מדובר באירוע שמתרחש אחת לשנה בשנים האחרונות בגראנד ראפידס (שעה מאיתנו). זהו פסטיבל אמנות ענק שבו מתחרים אמנים מכל רחבי ארה"ב.  העיר הופכת לקרנבל של אמנות ומיצגים, שמוצגים בכל מיני מבנים ורחובות בעיר. מגניב לחלוטין.

Art Prize בגראנד ראפידס

שקיעה מהממת סתם בסוף יום שופינג
אתם רואים, מרוב שאני לא מצליחה לסכם את השבועיים האלה אני מנפיצה כל מיני פרסים וסיכומים. האמת היא שקשה לסכם, ועוד יותר קשה להכיל. הנה, פתאום, לתוך הבועה הקטנה והמגובשת שלנו פה, נכנסו אבא ואמא, סבתא וסבא. משפחה, חום, תחושה שאפשר להסתובב כל היום בנעלי בית (מטאפורית). להגיד שהיה כיף זה נכון, אבל זה לא הכל, זה היה ממלא.

זה גורם לי להבין שהדברים האמיתיים שאני מתגעגעת אליהם הם הניואנסים הקטנים: הלשבת עם אמא שלי לקפה אחרי שגררתי אותה לשיעור פילאטיס איתי, או לטעות (שוב) בניווט, להתעצבן על עצמי ולשמוע את אבא שלי אומר :"שטויות! זו חוויה". 

ותודה להוריי שבאו עד הלום


לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן