האמת שאני מאוד מתרגשת. מחר (שבת) אני נוסעת לדטרויט לאסוף את ההורים שלי משדה התעופה. הם מגיעים לביקור וישהו אצלנו כשבועיים.
אני מתרגשת כי לא ראיתי את ההורים שלי כבר שבעה חודשים ויום. זו התקופה הארוכה ביותר בה לא התראינו. הם ראו את הילדים כשהקטנים היו בקושי בני ארבעה חודשים, ואלוהים יודע שהם למדו לא מעט טריקים חדשים.
אני מריצה בראש את המפגש. מדמיינת את החיבוקים והחיוכים. תוהה מה יהיה הדבר הראשון שנגיד אחד לשני ואיך תהייה הנסיעה בחזרה הביתה.
גם כן, "הבייתה". מונח כל כך לא יציב עבורי. תמיד יהיה לי את "הבית" בו גדלתי בכרמיאל, בית הוריי, שם מאופסנים מרבית מזכרונות הילדות שלי. ויש את "הבית" בגבעתיים. הדירה הקטנה שלנו, אליה עברנו אני ורוני, שם הקמנו מעין משפחה חלופית שכללה חברים טובים ואהובים. הבית שם מכיל את כל ארוחות השישי המופלאות שערכנו שם ושהיו עבורי מסורת שאני מאוד מתגעגעת אליה. הדירה הקטנה הזו הייתה התפאורה לכל השינויים שעברנו בשבע השנים האחרונות: אבולוציה של קשר מתפתח שבקצהו תינוקות, מפגשים עם אנשים חדשים, פרידה מאנשים אהובים, גידול חתולתנו המהממת, מירי. שמחות, קשיים, חיים.
ויש גם את הבית פה. בית בעל שתי קומות, שטיח נעים על הרצפה, שומעים אמריקאית מכל עבר. כאן אני מרגישה שמצווה עלי להקים "בית" לשנתיים האלו, כדי איכשהו להתגבר על הגעגועים. וכן, אני גם מאוד רוצה. תמיד יותר כיף בבית.
אז ההורים שלי מגיעים לביקור. הכנו כבר לו"ז שלם (שרובו מבוסס על המשאלה שהילדים ישתפו איתו פעולה…), ואני באמת כבר לא יכולה לחכות.
כשגרתי בגבעתיים, הייתה לי פנטזיה להפוך להיות תיירת מחו"ל שמבקרת בתל אביב. רציתי לחוות את כל המקומות דרך עיניים זרות, ולנסות להרגיש איך זה להיות תייר בעיר שלך.
ואולי, בדרך משונה, על ידי זה שאהיה קצת "מדריכת תיירים" עבור ההורים שלי, יש לי את ההזדמנות לעשות את זה: לראות את הבית שלי, דרך עיניים של תייר, שמבקר בעיר שהיא לא לגמרי שלי עדיין, אבל אני גרה בה…
טוב, בקיצור…נראה לי שהבנתם את הפואנטה …
 |
| העיר שלי |
 |
| בתמונה: לא גבעתיים |
אני מתרגשת לקראת המפגש וקצת מקנאה.( מותר?)
שתהנו מהביחד
אוהבת אתכם
לילי
בטח שמותר 😉 נתראה בקרוב!