לבד זה לא לגמרי לבד

לפני שבועיים וקצת, התעמתתי עם אחד הפחדים הקבועים שלי.
זה לא היה פחד לדבר מול קהל או פחד גבהים. עם כל הכבוד, לי יש פחדים יותר מורכבים: פחדתי מהכנס של רוני. כבר חודשים אנחנו יודעים שבסוף יולי לרוני יש כנס ביוטה. חששתי מזה בצורה מעומעמת ובכל פעם שחשבתי על סוף יולי אמרתי לעצמי: "אל תחשבי על זה, אל תחשבי על זה". זה הרי ידוע שמחשבה יוצרת חרדה. כן, נחרדתי מזה שרוני יעזוב לחמישה ימים שלמים, לקצה השני של המדינה (שעדיין אני לא ממש סגורה על איפה זה בדיוק על המפה) ואשאר לבדי, אמא לתאומים, שהם שני ילדים חביבים סה"כ, אבל תכלס ממש לא עצמאיים.

לפעמים, יש רגעים בהם ה"לבד" מכה בי. על פי רוב אני מרגישה שחיי מלאים פה: אני עושה את מה שאני אוהבת (עובדת בתחום שמעניין אותי, כותבת) ויש לנו המון זמן פנוי בסופ"שים לבלות כמשפחה.
אבל הלבד הוא ערמומי, והוא מכה בפינות בלתי צפויות, בסימטת המחשבות שלי.
לפני שרוני נסע, חששתי מאוד איך אסתדר עם הלבד הזה. כשגרנו בגבעתיים היינו במרחק 5 דקות נסיעה מאחי ומגיסתי, ובמרחק של כ-50 פסיעות מארז, השכן והאח האלטרנטיבי שלי. תמיד ראיתי בזה סוג של רשת ביטחון, שאם אצטרך משהו כשאהיה לבדי בחשכת הלילה – יהיה מישהו קרוב שייחלץ לעזרתי.
הדבר הראשון שעשיתי אחרי שהורדתי את רוני בשדה התעופה של לנסינג (כן, יש דבר כזה) זה למלמל לעצמי בפאניקה: "הכל כרגיל, הכל כרגיל!" וקפצתי לקנות מצרכים בסיסיים לבית בחנות שמצאתי בדרך. חשבתי לעצמי שאני בעוצר נסיעות באוטו החל מהרגע שהילדים יחזרו מהגן, כי אין סיכוי אני אגרר עם שניהם לקנות חלב או לקפוץ שניה למלא את המקרר.

רגע לפני ש"עוצר אוטו" מתחיל


חשבתי שאתחרפן בשבוע שרוני יהיה בכנס. חשבתי שהילדים ישגעו אותי. חשבתי שלא תהייה לי דקה לנשום. חשבתי שאני לא אצליח להתעורר בבוקר בזמן.
לשמחתי, כמו בכל פעם שאני חרדה ממשהו – הוא מתגלה לי בסוף כקטן וטיפשי. וכך היה. היה לי ולילדים שבוע קסום, וכל המחשבות החרדתיות וה"לבדיות" התנפצו להן. חוץ כמובן מהאחרונה, אבל מזל שיש לי שני ילדים שיצעקו לי מספיק חזק כדי שאקום בבוקר.
במהלך השבוע, בין שלל פעילויות מתוכננות והפנמה מעמיקה של המושג הקצת שנוא עלי בקשר להורות – "תיקתוק", הגעתי לשתי מסקנות חשובות:
הראשונה, הגיעה בעקבות היזכרות שלי בקיץ 2012. גם אז, לפני שנים לא רבות, רוני נסע לכנס. וגם אז תהיתי איך אסתדר לבד. וכשהוא חזר, גיליתי להפתעתי שהיה לי ממש ממש כיף עם הלבד הזה. זה קרה מאז וגם לפני כן, עוד כמה וכמה פעמים. כנראה שאני אוהבת שמשאירים אותי לפעמים לבד.
המסקנה השניה הייתה, שגם בתוך תחושת הלבד שאנו חשים פה לפעמים, אנחנו לא באמת לבד אם יש לנו חברים שאכפת להם מאיתנו ולנו מהם. למזלי אלו הדר ואורי, שאני מגדירה אותם כמשפחה אלטרנטיבית שלנו פה. ואין מה לעשות, כשאתה לבד בניכר, אתה מגיע לרמות קירבה מטורפות במהירות עם אנשים מסוימים מכיוון שהם אלה שבסופו של דבר יחלצו אותך אם התקלקל לך האוטו שניה לפני שצריך לאסוף את הילד מהגן, או יציעו לארח אם בודדה לתאומים לארוחת שישי. זה לא עניין של קלישאת טוב הלב הישראלי מול הריחוק האמריקאי (אני חושבת), אני חושבת שהתמזל מזלנו להכיר כמה אנשים טובים ויקרים פה. במקרה הם גם מדברים את השפה שלנו.

בסוף רוני חזר כמובן.
בסוף ראיתי שאני יכולה גם לבד ובהצלחה לא קטנה, עם חבלה אחת בלבד במצח של אחד הילדים.
בסוף הבנתי שאני מגלמת את הקלישאה האמהית השנואה עלי: "אמא יכולה הכל בעצמה".

בסוף חשוב לי שתדעו, שמאחורי כל אמא שהצליחה לבלות שבוע לבד עם תאומים בלי להרגיש לבד, עומד לבדו אבא אחד שאולי רצה גם קצת להתחלף איתה מרוב געגועים. 

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן