יש מקומות שבהם השמש זורחת מהים

יש מקומות שבהם השמש זורחת מהים.
קמנו בבוקר, להביט אל הים האדיר שנפרש לנו מהחלון.
היתושים דווקא לא הצליחו לחבל בתחושת הפסטורליה. השמש עלתה מהים. זריחה.
אני מוקפת בבעלי, ילדיי ואחותי. כן, אחותי. מסתבר שבאמריקה הכל אפשרי.

הקלישאה טוענת שאמריקה היא ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות. ועבורי גם. אינספור אפשרויות להתרגש ולהיות מופתעת ככה פתאום. אחותי נעמה באה בהפתעה לביקור אצלנו. זה קרה לפני חודשיים בערך, והסיבה שאני כותבת על זה רק עכשיו היא גם בגלל סיבות טכניות (הילדים היו חולים, הייתי עמוסה בעבודה) וגם בגלל שבאיזשהו מקום בפנים, אני מרגישה שכתיבה על משהו הופכת אותו אמיתי, ואולי הייתי רוצה שכל החוויה הזו תישאר בגדר חלום עבורי, כדי שאוכל להמשיך ולחלום אותו עוד ועוד.
נעמה באה לביקור בהפתעה. כלומר רוני וכמעט כל העולם ידעו מזה, חוץ ממני. אני הרחתי שמשהו קורה, אבל לא תיארתי לעצמי שהפנטזיות שלי יתגשמו. יומיים לפני הביקור עוד חלמתי שהיא באה לבקר וגם סיפרתי לה על החלום.
היא הגיעה לשלושה שבועות. שחלפו מבחינתי כמו שלוש שעות ממש מהירות. אני הייתי המומה למרות ש"הייתה לי הרגשה" ונדרשו לי כמה ימים כדי לצאת מהשוק הזה.
בפעם הקודמת שנעמה היתה פה, זה היה בדיוק כשעברנו לארה"ב. היא טסה איתי פלוס שני תינוקות קטנטנים ועזרה לנו להתאקלם. יחד נסענו בשלג לקנות ציוד לבית החדש, יחד צברנו חוויות מצחיקות ומטופשות ויחד גם שאבנו אחת מהשניה עוד כמה רגעים של בית ומשפחה לפני שנפרדים להרבה מאוד זמן.
והנה עברה שנה וקצת מאז, השלג נמס ואז שוב הצטבר ואז נמס שוב. הילדים כבר לא קטנים כמו אז ואפילו יודעים ללכת. נסענו הפעם בתוך הירוק המהמם שעוטף אותנו ולא כדי לקנות ציוד לבית אלא דווקא כדי לראות ולחוות את מישיגן המופלאה – וזו הייתה הרפתקאה אחרת לחלוטין.
הפעם אני הייתי שונה, כבר מרגישה כמעט מקומית. מכירה את כל המקומות הטובים לאכול בהם, את החנויות שזול בהן לקנות קוסמטיקה ואת אלו שיש להן בגדים ממש יפים. יש לנו פה חברים ומשפחה אלטרנטיבית של ממש ואני מצליחה להגיע לכ- 70% מהמקומות פה בלי ה-waze (שזה הישג מטורף אם לוקחים בחשבון את כישורי הניווט שלי). 

הספקנו אפילו לצאת יחד לערב בנות עם הדר ומירב – ערב שהתארך לשמחתנו ונגמר כמעט בחצות. היינו עם הילדים בבריכה ובחוף הים, ובבריכה המתנפחת בחצר – חגגנו את הקיץ.
ונסענו לארץ הפאדג', צפון מישיגן – במקינאו איילנד ליומיים שלמים. סוף שבוע מהחלומות. נעמה נהגה, רוני נדחס מאחור עם הילדים ושתינו דיברנו ודיברנו – עד שנרדמתי. 

באחת השוטטויות שלנו בחנויות במקינאו סיטי:אני מתכננת להשתלט על העולם 

במקינאו איילנד – פאדג' ועוד קצת פאדג'

במקינאו איילנד – ארץ הפאדג' שבה זה אמצעי התחבורה היחידי

גשר מקינאו. אם עוברים מתחתיו רואים מכוניות נוסעות מעל

קיבלנו יחד איתה בייביסיטר חינם. ואולי בייביסיטר היא מילה קצת נחותה להשתמש בה כשמדברים על דודה נעמה. קיבלנו דודה במשרה מלאה. כולל הכל: פינוקים, מתנות, מגלשה עשויה מהדודה, נדנדה אנושית שהיא הדודה. הילדים לא עזבו אותה בכל הזדמנות. נהנים ומתרפקים מנציגת המשפחה המורחבת שנתנה לכל אחד מהם כל כך הרבה תשומת לב במובן הכי אוהב של המילה.
כי אחותי, על אף שהיא אישה בוגרת, מוצלחת ונאה – היא בעצם גם קצת ילדה שאוהבת להשתולל, והאחיינים לפעמים הם רק תירוץ.
נעמה ואני בקולנוע (הפעם לא נרדמתי באמצע הסרט!)

נעמה נוהגת, תדמיינו את רוני מעוך מאחור בין שני ילדים


יש מקומות שבהם השמש זורחת מהים: הבלתי אפשרי הופך למציאות, ואת מגלה שלמרות שאחותך עשתה את כל הדרך לבדה לקצה השני של העולם, היא הביאה איתה את כולם. את כל בני המשפחה והאנשים שחסרים לי פה מאוד. 

כי כמה שטוב פה, ובאמת טוב פה בהרבה מובנים, אין תחליף אמיתי לשיחה פנים מול פנים עם מישהו שאתה אוהב, ואין באמת שיחת סקייפ שמסוגלת לשכך את כאב הגעגועים. זה רק נדמה לנו. ועד שפוגשים בית, בכל צורה שהיא, לא ממש מבינים את זה. וזה נורא חסר כשזה הולך ממך ותופס טיסה חזרה לארץ.
לפעמים יש מקומות שבהם השמש זורחת מהים: אחותך מגיעה ככה באמצע החיים לביקור, מתכננת להפתיע וגורמת לך לרחף על עננים במשך שלושה שבועות. ואז כשהיא נפרדת ממך בחיוך הזה שלה, את חוזרת לנהוג עם waze כי את עדיין לא מכירה את כל הדרכים פה, ומתלהבת שבכל יציאה מהכביש המהיר יש מקום לקנות קפה ולא מפסיקה להתמוגג מהשקיעות הקייציות של מישיגן. כי אין עוד כאלו. ואת הכי שמחה והכי עצובה בעולם – ויודעת שלמרות שאף פעם לא הרגשת ככה, זה אמריקה והכל אפשרי. 

1 מחשבה על “יש מקומות שבהם השמש זורחת מהים”

  1. דפנה אבידור

    נעמה -נהינתי לקרןא ןלהנות מכתיבתך המרגשת ועם זאת השזורה בהומור חד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן