כל הוודאות המדומיינת הזו

רציתי לכתוב פוסט אמיץ וחושפני על חוסר ודאות. על שיגרה שמתהפכת, על השיעור שכל זה מלמד אותי, אותנו. וכתבתי, ומחקתי. ואז נזכרתי שאני הכי טובה כשאני מניחה את הראש בצד ונותנת לבטן לדבר.
בנקודה זו בחיי, החיים יפים ומסריחים כאחד. הם יפים מכל הסיבות הבנאליות והם מסריחים כי עולה מהם ניחוח שאני שונאת במיוחד: ניחוח עז של חוסר ודאות.

רוני לא קיבל את המשרה שהתמודד עליה בפקולטה לחקלאות ברחובות. היו לזה הרבה סיבות והסברים מנומקים, אבל זה לא משנה לנו. כי את המשרה שכל כך רצה – הוא לא קיבל. המשרה שייחלנו לה שנתיים שלמות פה במישיגן. שלקראתה התכווננו כל החיים שלנו. כל המציאות המדומיינת שטוויתי לי במשך שנתיים בימים קשים או בבקרים מושלגים. כל הוודאות המדומיינת הזו.
וחזרנו לנקודת ההתחלה. אפילו עוד קצת עם תוספות. יש לנו שני ילדים, אנחנו כבר בעצמנו לא ממש ילדים, ואנחנו לא יודעים מה ואיפה נעשה כשנגדל. שימו את האכזבה בצד. אימרו יפה שלום לתקוות האקדמיות שהתנפצו. אחסנו בקופסה את הבושה הפולנית ואת ההסברים למשפחות ולחברים.
יש משפט מהסדרה סאות'פרק שהוא המוטו שלי ושל רוני למצבי כישלון:
“You did your best – But I guess your best wasn’t good enough”
גורמים לנו כל החיים להאמין שאם רק נתאמץ ורק נאמין בעצמנו – הכל אפשרי. אז זהו שזה קצת לא ממש נכון. לפעמים אתה עושה את המיטב, והמיטב הזה לא מספיק, וזה כואב.

הוודאות תמיד היתה חברתי הטובה ביותר: ידעתי בוודאות בגיל עשרים שלעולם לא אצא עם בחור לא שמאלני (לא קרה), ידעתי בוודאות שאחרי הצבא אהיה קופירייטרית במשרד פרסום נחשב (לא קרה, וטוב שכך) וידעתי בוודאות שאני לא רוצה תאומים, כי זה יהיה קשה בטירוף (הממ..קרה והם סה"כ אחלה, כך שטוב שקרה).
לאט לאט הבנתי שאני לא יכולה להיות נחרצת וודאית כל כך.
ובאמת, החיים, כמו שהם עושים מטבעם, גרמו לי להבין שהדבר הוודאי היחידי הוא שבערוץ
E תמיד תשודר מתישהו תוכנית על מישהו או מישהי מבני משפחת קרדשיאן.
כל היתר נזיל וגמיש. 

הדבר הוודאי היחיד הוא שהשמש תזרח מחר


בתמונה: אווזים במישיגן עושים את המיטב כשהאגם קפוא
עושים את המיטב גם בנהיגה מושלגת

2 מחשבות על “כל הוודאות המדומיינת הזו”

  1. את נבונה ומדויקת כתמיד. ממרום גילי יש לי רק להגיד לכם שהכל פתוח ומצפה לכם ואני בטוחה שמחוסר הודאות הנוכחי יצמח רק טוב. בואו חזרה בשמחה, כלם מחכים לכם והעתיד הוא אביבי, משפחתי וכשהתצריף יסתדר תדעו להגיד כמו כל הקלישאתים שכשנסגרת דלת נפתח חלון. שני כשרוניים שכמוכם, יהיה טוב ונכון ונדבר על הפוסט שלך בעוד שנה. אוהבת ומחכה לכם.

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן