Meet the Teichers #2

ההורים הגיעו שוב לבקר. והפעם התחושה קצת אחרת. הילדים כבר יותר גדולים, מבינים הרבה יותר ומתקשרים עם סבא וסבתא.
מזג האוויר היה שוב לצידנו, ונהנינו מהרבה מקומות שלא יצא לנו לחוות בפעם הקודמת. הייתי רוצה לסכם את הביקור הזה עם שתי תובנות לא קשורות זו לזו בהכרח – אבל הכרחיות. בסוף יהיו תמונות יפות מהמקומות בהם ביקרנו, מבטיחה.

תובנה ראשונה : אנחנו בעיצומה של מערכת בחירות


סיכה שקיבלתי מבטסי, קרובת משפחה שלי 


עד שאבא שלי הגיע (יחד עם אמא שלי כמובן), היינו מעבירים ל- CNN או בטעות, או בימי שלישי כשהיו הפריימריז למפלגות השונות, או כשהיה עימות. אבל, כשאבא שלי נחת, הוא הביא איתו את החיבור הישראלי האינטנסיבי לחדשות, והאמת שבזכות זה הצלחנו להרגיש בצורה יותר חזקה שאנחנו בתקופת בחירות. ייתכן ואם לא היינו מחוברים ל-CNN כמו לאינפוזיה, יכול להיות שהיינו מפספסים את המבזק המיוחד שהציג את קלטת הוידיאו שבה שומעים את טראמפ מספר על  מקומות בהם הוא נהנה לאחוז.
עוד דבר שאבא שלי רצה זה להשתתף בעצרת בחירות. אני, כטרמפיסטית הפוליטית שאני, ישר קפצתי על העגלה ואצתי רצתי ברחבי האינטרנט לחפש עצרת בחירות "שווה" (כלומר, כזו עם שני הפיינליסטים בתוכנית הריאלטי שהיא למעשה החיים שלנו, ולא חלילה עם איזה סנטור שאיש אינו מכיר). למזלנו, גילינו שיום לאחר העימות הלפני אחרון, מתקיימת עצרת בחירות בדטרויט (שעה מאיתנו). וכך, מצאנו את עצמנו: אני, אמא שלי, אבא שלי וילדיי שעוד לא החליטו אם הם חיה פוליטית ובכלל איזה קול חיה כזו עושה, באוניברסיטה בדטרויט בעצרת של הילרי. רוני שמח להימלט מהאירוע. ייתכן וזה משהו גנטי שאופייני לצד שלי יותר…
הגענו מספיק מוקדם כדי לעמוד בתור ארוך ומנומס של תומכי קלינטון. יותם אפילו למד להגיד "הילרי" במבטא אמריקאי/מבטא לא ברור של שימי תבורי, וכולם מסביב התלהבו מהאטרקציה: סבא וסבתא יחד עם הנכדים מגיעים לעצרת. מזל שהם לא ידעו שאין לנו בכלל זכות הצבעה.
כשנכנסנו פנימה, לאולם ספורט מקושט היטב, ניגש אלי נציג כלשהו ושאל אם נוכל לזוז מעט כדי שהצלמים יצליחו לתפוס זוית טובה של התאומים הקטנים שבאו כל הדרך מלנסינג לראות את הילרי קלינטון. כמובן שהסכמתי. הצד הנחבא אל הכלים במשפחה היה עסוק בלעשות ניסויים ברפת באותו זמן. המחיר לחשיפה התקשורתית (ודעו לכם, לכל חשיפה כזו יש מחיר) – אני ואמא שלי היינו צריכות לשבת שם בלי העגלה, ולהשאיר את סבא הרחק עם העגלה (אל תתבאסו בשבילו, הוא הכיר חברה מקומית חדשה שהסבירה לו ה-כ–ל!).
לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שהשתתפות בעצרת כזו עם זוג תאומים בני כמעט שנתיים זה לא המתכון לשפיות. הרעש, מחיאות הכפיים וההמולה לא עשו להם טוב. מצד אחד הרגשתי כמו האמא הכי נוראית בעולם, כי מי לוקח ילדים כאלה קטנים למקומות כאלה?! ומצד שני, החיה הפוליטית שבי אמרה שזו הזדמנות של פעם בחיים לראות אולי את מי שתהייה האישה הנשיאה הראשונה של ארה"ב. אז מה אם הם לא יזכרו מזה כלום?
**
הבחירות בעוד פחות משבוע, ואכתוב אולי עליהן בהמשך קצת יותר בפירוט. אבל בינתיים אגיד שאני מאוד מתרגשת. נכון, אני לא יכולה להשפיע בכלל על הבחירות האלה כי אין לי זכות הצבעה, ונכון, אני לא הכי מעורה בכל הנושאים שעליהם מדברים בקמפיין הזה, אבל יש משהו בלחוות פה את הבחירות ולהרגיש חלק מדבר משמעותי.
אני מאוד אוהבת מערכות בחירות. אוהבת את ההשתלחויות, את התעמולה בטלוויזיה וביתר אמצעי התקשורת, נהנית לנתח כל מיני מהלכים ובעיקר אוהבת את התחושה שהולכים לקראת משהו גדול. וזה לא משנה אם זה פה או בישראל.
מה שמוביל אותי לאבחנה השניה שלי מהביקור של ההורים…

 תובנה שניה : אין תחליף לשייכות

לא, אני לא מאלה שיגידו שאין כמו בארץ. החיים בארה"ב יפים וטובים, ברובם. פחות סטרס, פחות חם, יותר מערב תיכון ופחות מזרח תיכון. אבל כשההורים בדיוק סיימו לארוז בסוף הביקור, הבנתי סוף סוף למה הדר התכוונה. הדר היא חברה טובה שלי מכאן, שהיא ומשפחתה חזרו לאחרונה לישראל אחרי שבעלה, אורי, סיים את הפוסט דוקטורט שלו פה. הדר הייתה פה כל כך הרבה דברים עבורי, ואני מתגעגעת אליה ולמשפחה שלה מאוד. לפני שהיא ואורי חזרו לארץ, היא אמרה לי שהיא דווקא שמחה לחזור. שהיא מרגישה שייכת באמת כשהיא בארץ. שפה היא מרגישה זרה. הבנתי את הכוונה שלה, אבל הדברים שלה חזרו אלי בבת אחת כשאמא שלי נתנה חיבוק חם וסבתאי (עד לפעם הבאה) לילדים, וכשאבא שלי החניק דמעה כשהגיע הזמן ללכת. אז הבנתי שהדר צדקה. אחד הדברים הבנאליים והכי קשים בלגור רחוק ממשפחה וחברים היא תחושת השייכות. לא הכל שחור ולבן, וגם במדינה מופלאה כמו ארה"ב יש המון אפור, ולפעמים יש גם גוונים שאתה אפילו לא יודע איך לכנות. אנחנו הרי לא באמת שייכים לפה. אפילו להצביע בבחירות על מי שינהל את החיים כאן – וגם בישראל, אין לנו זכות להצביע. אנחנו מנסים עדיין להבין איך מערכת הבריאות עובדת פה ולמה לעזאזל הגיע בדואר עוד מכתב מרופא עם חשבון לשלם. אנחנו אורחים לרגע. זה לא אומר אגב, שלא צריך להמשיך ולנסות…

אני מנסה להרגיש שייכת למשהו גדול ממני כשאני מעבירה גם בלי שאבא שלי פה ל-CNN, ואפילו נרשמתי לניוזלטר של הילרי שבו מבקשים בעיקרון כל פעם לתרום סכומי כסף (לא תרמתי מעולם, אל תגלו להם).
בעלעול באינסוף התמונות ובזכרונות המתוקים מכל המקומות שטיילנו בהם יחד, הדבר שאני הכי שמחה שהצלחנו לכלול בביקור הזה היה לחגוג לילדים יומולדת שנתיים בפעם הראשונה עם סבא וסבתא. איפושהו הדבקתי לעצמי פתק שמזכיר לי שאת יום הולדת שלוש שלהם כבר נחגוג לראשונה עם כל המשפחה. כמה מוזר זה, נכון?

אפשר לחוות ולעשות דברים מדהימים לבד ורחוק. אבל כדי להרגיש בנאדם, משפחה, קשר למשהו משמעותי ומהותי, אתה חייב את האנשים שיודעים איך אתה נשמע כשאתה מדבר בלי מבטא.

ועכשיו, לקצת תמונות (ותודה לאבא שצילם את רוב התמונות פה):

עם ההורים. תזכורת לעצמי: את לא יודעת לצלם סלפי

בחנות אביזרי הכריסמס הגדולה בתבל, אי שם ליד העיירה פרנקנמאות'

עם אמא היקרה שהיא גם סבתא, ובעלת היכולת להפעיל ילדים בני שנתיים למשך פרקי זמן ארוכים מאוד

בבניין הקפיטול של מישיגן. שולחנה של סנטורית אלמונית עם טעם מעניין בציוד משרדי

עומדים בתור לפני העצרת של הילרי. אני אתגעגע לתרבות העמידה בתור הזו

בעצרת של הילרי קלינטון

בפארק Hawk Island

בפרנקנמאות', הכנת פאדג'


5 מחשבות על “Meet the Teichers #2”

  1. עיינה, את כותבת נפלאה. ואנחנו מזדהים ,מתרגשים ושמחים גם בשביל לאה ואלי. כמה קשה להיות סבא/סבתא מרחוק.

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן