?Home is Where

אני לא מתיימרת. נולדתי וגדלתי בצפון. עבורי זו לא פסטורליה בשקל או רומנטיקה בגרוש.

והנה הרגע הגיע, ואני ממוקמת במקום נחמד אי שם בצפון. אחרי חודשים של תכנונים, אחרי שבועות ארוכים של אריזות, מיונים ולחצים – הנה אנחנו פה, בכפר תבור. כמעט סוף אוגוסט. לא יאמן.
יפה פה. יפה ושקט. אף מכונית כמעט לא עוברת ברחוב שלנו. אני לא יודעת באיזו שכונה אנחנו בדיוק גרים, כי כל שכונה זה שני רחובות בערך. אפשר ללכת ברגל למלא מקומות, ולא צריך לעלות  ולרדת מלא מדרגות כמו בבית הקודם, במודיעין.

יפה פה. יפה ושורשי, ומאוד ארצישראלי. הלב שלי עוד לא פה, ואני לא בטוחה שהוא יגיע לכאן בקרוב.
לקראת העזיבה של מודיעין הגעתי למסקנה שכבר כמה שנים אני לא מצליחה להרגיש בבית בשום מקום. כשאת נודדת כל שנתיים ממקום למקום, מעיר לעיר או ממדינה למדינה, סביר להניח שהבית יהיה יותר מושג ערטילאי ופחות ארבעה קירות ותקרה.



המעבר לכפר תבור הוא מעבר מבורך. שוב בעקבות העבודה של רוני. אני באמת שמחה עליו. את מודיעין לא אהבתי ולא הצלחתי להתחבר אליה. לקח לי זמן עד שהבנתי שזו לא אני – זו היא.
ועדיין, אני תוהה האם אצליח להרגיש פה בבית. התגנבה לליבי מחשבה בשבועות האחרונים, שכנראה אני כבר אף פעם לא ארגיש שוב את התחושה הזו. וזה לא דבר כזה נורא, כי עם הפחד שהמחשבה הזו העלתה, עלתה גם תחושה חמה וחזקה שכנראה אני לא האדם שנקשר למקום וקורא לו בית. יתכן ואני כבר לא כזאת.
הבית שלי הוא המשפחה שלי, החברים והחברות שלי. איפה שאני מרגישה שייכת. הבית שלי זה חברים שעבדו איתי והתחושה שהייתה לי בלב כשעבדתי איתם יחד. הבית שלי זה החברות שלי מהצבא. כל אחת מאיתנו ממוקמת במקום אחר גיאוגרפית – אבל הלב שלנו תמיד באותו מקום. ככה אני מרגישה.
הבית שלי הוא מירי החתולה שלי. היא הולכת אחרי לכל מקום ב-11 שנים האחרונות. היא הייתה כבר במלא מדינות, עברה בכל מיני סוגים של שדות תעופה ובידוק בטחוני. היא שרדה את מסיבת הרווקות שלי, וכבר ברחה לנו מהבית וחזרה. היא חלק בלתי נפרד ממני. היא הבית שלי.

כשאני קוראת את זה, זה נשמע קצת עצוב. לא נורא. אבל זה באמת לא עצוב עבורי.

אוריקי, האחיינית שלי, שעולה לכיתה א' ממש עוד שבועיים, שאלה אותי לפני כמה שבועות: "למה אתם עוברים דירה כל הזמן?". עניתי לה בלי לחשוב, שזו שאלה טובה. כשהיא שאלה אותי את זה המוח שלי היה במצב בו לא יכולתי לתת תשובה הגיונית או מנומקת. גם אני לא יודעת בדיוק למה. זה פשוט קרה, החיים האלה.

החלק הקשה ביותר בלעזוב מקום וחיים במקום מסוים, הן הפרידות. הפכתי סוג של מומחית לפרידות בחמש השנים האחרונות. הכי כואבות הן הפרידות שבהן יודעים שלעולם כבר לא תיפגשו. הכוונה היא לא לאנשים שמעמידים פנים שנשמור איתם על קשר – אבל שני הצדדים יודעים שזה לא יקרה, אלא לאנשים שלא תהייה דרך לשמור איתם על קשר. כמו למשל הבעלים של המסעדה הסינית ליד הבית שלנו בלנסינג, או הגננת של יותם וירדן במישיגן, או אנשים שטיפלו בשנתיים וחצי האחרונות בירדן ונקשרנו אליהם אבל אין מצב שעוד נתראה.
ואולי הפרידות הכואבות הן דווקא מהאנשים שהיו באמת קרובים אלינו בתקופה מסוימת, ועכשיו נראה אותם רק לעתים רחוקות, אם בכלל. אנשים שלתקופת חיים מסוימת הלכו איתנו, צחקו איתנו והבינו אותנו. אנשים שהיו הבית שלנו ברגע מסוים.

         ציפורים (לא נודדות) על חוט חשמל ליד הבית החדש

והיא צודקת אוריקי. למה לעזוב כל הזמן? למה לא להישאר? יש לא מעט תשובות הגיוניות לשאלה הזו במצב שלנו ועדיין, זה מבאס. כי פרידה היא כמו מוות קטן. משהו כבר לא יהיה כשהיה. כל מה שישאר הם הזיכרונות המשותפים: רגעים יפים ופחות יפים. וכמו מצבה, הולכים שוב ושוב לתמונות בוואטסאפ או למחברת עם הקדשות או לכרטיס מהופעה שהלכתם אליה יחד פעם. ומבקרים את המצבה הזו שוב ושוב, ולפעמים התדירות פוחתת.

למרות שהמיתות האלה שוברות ומכבות משהו בלב בכל פעם שהן קורות, הקושי האמיתי בלעבור שוב ושוב דירה הוא לא האריזות, או ההובלה או איזה רהיטים לקנות באיקאה. הקושי האמיתי הוא לצלוח את המיתות הקטנות האלה, ולא לתת ללב שלך להיסגר. כדי שיהיה פתוח לחוויות חדשות, אנשים חדשים, חיים חדשים. כדי לבנות בתים חדשים.

2 מחשבות על “?Home is Where”

  1. ממש ריגשת אותי. ברמה שעלתה לי דימעה בעין ולא מבצל =) כנראה בזכרות הרגישות המדהימה שבה את יודעת לתאר את הדברים בצורה כה מדוייקת וגם בגלל שזה מה שעובר עלינו בשנים האחרונות.
    בשבילי את הכי בית שיש!

  2. תודה רבה!כל כך כיף לדעת 🙂 (הייתי שמחה לדעת מי זה, כי לא מופיע לי שם…)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן