רק תכתבי

איפה ההשראה הארורה הזאת, כשאני צריכה אותה כאן ועכשיו

מתחמקת ממני בדרכי לילה צדדיות, מתעללת בי כשאני אוחזת בהגה.

איפה היא ההשראה הארורה הזו, כשבוער לי בבטן, כשהלב מתפוצץ מכלום.

בורחת לי כשאני סוגרת חלון, מקניטה אותי כששואלים מה איתי.

ההשראה הארורה הזו, היא לא פה, היא לא שם. היא לא בשום מקום בעולם.

היא נבזית, אל תקנו את מה שאחרים אומרים עליה.

היא תבוא אליך בדיוק ברגעים הכי לא מתאימים: כשצריך להשכיב לישון, כשקוראים בשמך, כשהיום יום לוחץ לך

על הסרעפת ומפריע לנשום.

היא תצחק עליך כשתשבי עם הדף המושלם, במחברת המושלמת והעט הכי יפה לצידם.

אל תאמיני למה שאומרים עליה. יש מי שמחפשים אותה חיים שלמים, היא נודדת בלי להשאיר כתובת.
תכתבי

רק אז היא תבוא.

כזאת היא, מנוולת.

***

כשלא כותבים ימבה זמן, אז יש יותר זמן לפיקפוקים.

כשלא כותבים מלא זמן, אז פתאום הדברים הלא חשובים בחיים מקבלים מהות ומשקל.

כשלא כותבים הרבה זמן, אז מפגשים עם אנשים שאוהבים לקרוא אותך צובטים את הלב יותר ממה שהם אמורים. ואת מבינה שלא משנה מה תכתבי – רק תכתבי.

 

לא כתבתי המון זמן, לא כתבתי מלא זמן, הרבה זמן לא כתבתי.

בהתחלה לא כתבתי כי קורונה, ואז כשהתירוץ הזה התפוגג היה את העומס הרגיל, ואז החגים והחיים עצמם.

ופתאום יש בתוכי את התחושה הנוראית הזו: כבר לא כתבתי המון זמן, אולי לא מתאים שאחזור לזה? כי את מי בכלל זה מעניין?

מטבע הדברים, טקסט שעוסק בזה שלא כתבתי מלא זמן צריך לכלול מעין רשימה של דברים שקרו מאז הפעם הקודמת.

אני כותבת את הדברים האלה כשלידי מתרוצץ איתמר, הולך ומועד, הולך ומועד.

איתמר נולד לפני שנה וקצת. הוא כבר הולך למעון ובסך הכל הוא ילד מקסים.

אני כותבת את הדברים האלה עם הרגשה חזקה של התרגשות.

בשבוע הבא אני מתחילה (שוב) ללמוד, גם זה משהו שהתבשל אצלי בשנה האחרונה.

החלטתי ללמוד לתעודת הוראה, "לעשות הסבה" בשפה הרשמית. מי שמכיר אותי טוב לא מופתע מהצעד הזה.

לא, אני לא סוגרת את העסק, אני ממשיכה לכתוב בשבילי וגם קצת בשביל אחרים.

שנה ומשהו חיכיתי להשראה. לעתים היא מגיעה ברגעים הכי לא מתאימים ואז אין ממש מה לעשות איתה. מה שהבנתי בזמן הזה, כשחיכיתי שההשראה תכה בי ככה לפתע ותגרום לי לכתוב, זה שאין טעם.

עוד משהו שהבנתי זה שאני לא יכולה בלי לכתוב. אזהרת פלצנות: זה פשוט מרגיש לפעמים כמו עוד איבר חיוני.

אם אתם קוראים את זה, דעו שאני כותבת את הפוסט הזה כבר שנה ומשהו, ותמיד מרגישה כאילו אין לי משהו חדש או מעניין לומר.

תדעו שזה מביך אותי, אבל גם ממש משמח אותי. בעיני אין דבר יותר חשוף ואינטימי מזה, זה מפחיד כשזה קרוב ונוגע באנשים.

ממילא השראה היא כזו מילה גדולה (ושנואה)…

הירשמו ותדעו על הפוסט הבא

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן