לפעמים אנחנו כל כך עסוקים ב"לחגוג את החיים", שאנחנו מוצאים את עצמנו בפנטזיה של מישהו אחר: עם בלונים בצבעים שאנשים שאני לא מכירה בחרו בשבילי.
ימי הולדת תמיד היו מעין אישיו עבורי, לא יודעת אפילו להגדיר איזה ומה, אבל לרוב אצלי, ליום ההולדת התלוותה סוג של מועקה. לא מועקה על עוד שנה שחולפת, אלא מועקה על האופן בו אחגוג את היום האחד הזה בשנה שחוגג את קיומי.
עם השנים, וההבנה שבכל דרך בה אחגוג, סביר להניח שישאר שובל של החמצה או מועקה, הרגעתי בתוכי את החלק שחייב לחגוג. נשארתי עם ציון התאריך ועם פחות מועקה בלב.
ואז הגיעו הילדים.
שתדעו לכם, שאלוהים לא נותן אגוזים למי שאין לו שיניים. ההיפך הוא הנכון: אלוהים (מי שאתה לא תהיה) יאלץ אותנו לאכול אגוזים מידי יום גם אם יש לנו אלרגיה לאגוזים. כזה הוא, אוהב לאתגר.
המשמעות היא, שכעת אל חרדת ימי ההולדת שלי, הצטרפו עוד שתי חרדות קטנות וחביבות או בקיצור: חגיגות יום הולדת לתאומים.
המשמעות היא, שכעת אל חרדת ימי ההולדת שלי, הצטרפו עוד שתי חרדות קטנות וחביבות או בקיצור: חגיגות יום הולדת לתאומים.
כבר כתבתי בעבר על כך שבגידול תאומים, מעצם העניין הזה שהם שניים – הכל הופך להיות שניים. גם חגיגות היום הולדת. האלמנט המלחיץ שמתווסף ל"סתם" שני ילדים במשפחה שצריך לחגוג להם, הוא העניין שבתאומים הכל מתקבץ לכדי שבוע אחד של חגיגות. כפולות.
וכך מצאתי את עצמי בשלהי אוקטובר, פותחת מפעל ביתי לעוגות שוקולד. במצטבר הכנתי 5 עוגות, פיזרתי כעשרת אלפים סוכריות צבעוניות ושיתפתי פעולה עם חיסולן של מספר חבילות שוקולד מריר, לבן וחלב שאין לו אומדן.
שלהי אוקטובר הוא גם פרק זמן מתעתע מבחינת מזג האוויר, כך שלבנות על חגיגה בפארק לא היה אפשרי.
שלהי אוקטובר זה גם ממש קצת זמן אחרי שעברנו לכפר. אנחנו וגם הילדים עוד לא ממש מכירים את הילדים בגן, את ההורים שלהם ואת מנהגי המקום.
הרגשתי שאני נקרעת בין הרצון שלא להעביר את פוביית חגיגות היומולדת שלי לדור הבא, לבין השאיפה לחגוג בכיף, אבל כיף בלי מפעיל, בלי רמקולים ובלי עשרות ילדים צווחים אצלי בבית.
שלהי אוקטובר זה גם ממש קצת זמן אחרי שעברנו לכפר. אנחנו וגם הילדים עוד לא ממש מכירים את הילדים בגן, את ההורים שלהם ואת מנהגי המקום.
הרגשתי שאני נקרעת בין הרצון שלא להעביר את פוביית חגיגות היומולדת שלי לדור הבא, לבין השאיפה לחגוג בכיף, אבל כיף בלי מפעיל, בלי רמקולים ובלי עשרות ילדים צווחים אצלי בבית.
בקיצור, כמו כל דבר שאני מנפחת אצלי בראש, הכל עבר סבבה לגמרי: הילדים נהנו (עם המשפחה המורחבת – בבית, עם החברים בגן – בגן, עם החברים בגן – בבית), אנחנו לא הזמנו מפעיל ובאופן כללי עדיין לא חטפתי סכרת מכל הממתקים שעברו בבית באותו שבוע. חגיגה אמיתית!
כשקיפלנו את האירוע האחרון והודיתי בלב לממציא הכלים החד פעמיים (סורי גרטה ושות'), יכולתי להגיד לעצמי שגם לי היה ממש בסדר בתוך כל החגיגות. יותר חשוב מזה, שלכל אחד מהילדים היה יומולדת בדיוק כמו שהוא רצה.
הייתי רוצה לסיים את הפוסט הזה בדברי השלמה והכרת תודה על כך שהחוויה עם ימי הולדת של הילדים השנה, גרמה לי להבין ולהעריך באופן אחר את כל עניין חגיגות יום ההולדת, ושמעתה ואילך לא אכנס ללחץ מזה ששוב "צריך לחגוג את החיים". אבל לא, אלוהים נותן להכין 5 עוגות שוקולד למי שיש לה נטיה להשמנה. וכך, גם בשנה הבאה (אמן!) אחשוש ואתלבט ושוב תהייה חגיגת יום הולדת, כפולה. וזה בלי ציניות בכלל, החג האמיתי.