ימים בימי קורונה

                 

כנראה ככה הרגישו אנשים בתקופת השפל הגדול או מלחמת העולם הראשונה, או כל תרחיש אפוקליפטי אחר שתוקף את האנושות.

כבר שבוע כמעט שאנחנו כלואים בבית: אני, רוני, יותם וירדן יחד עם מירי, חתולתנו הנאמנה.

זה התחיל מהדחקה של המצב. תחושה שלנו זה לא יקרה ולא יבטלו את הלימודים. ואם יבטלו אז לא את גני הילדים. ואם לא את גני הילדים – אז לפחות לא את החינוך המיוחד.

עד מהרה הכל התפוצץ לנו בפנים: ביום ראשון הבנו שאנחנו כלואים בבית – ומאז אנחנו פה. הדבר המעודד הוא שכולם באותה סירה. כולם חוששים, כולם חצי מובטלים (או "בחל"ת"), כולם מיואשים/חרדים/פסימיים מהמצב. מפתיע עד כמה אנחנו רגילים להסתובב בעולם הזה חופשיים. לחבק את מי שרוצים, להתקרב למי שאוהבים. לצאת ולחזור מהבית בלי לעשות חישובים.

אני בתחושה שהחופש שלי הולך ומצטמצם וזה מאוד מפחיד.

ואולי יש לי בתוך זה את החופש להחליט איך להתנהל בתוך המצור הזה. אני יכולה להחליט שאני מכינה סדר יום ולו"ז מדוקדק לילדים אבל זה הכי לא אני ולעזאזל- איך אני יכולה להחליט על לו"ז קבוע כשהשגרה היא הדבר הכי לא יציב ומוזר בעולם?

אני יכולה להחליט שאני לא מתחרפנת ולדבוק בזה בכל הכח, או שאני יכולה פשוט לזרום עם הטירוף הרגעי ולאפשר ליותם לעשות לי "תסרוקות" "משגעות" ב"מספרת הדימיונות" שהוא פתח ומנהל. מה מסתבר? שהמספרה הזו היא כנראה המספרה היחידה שפתוחה במצב הנוכחי.

 
 
 

אני יכולה להחליט שאת כל הארוחות נאכל יחד כמו משפחה נורמלית. אבל איכשהו הבוקר הופך לצוהריים ואז לעיסה משונה עד שמונה בערב, אז לגיטימי לפרוש הצידה ולא לאכול עם כולם.

אני יכולה להחליט שאני מנצלת את השיגרה החדשה כדי לעשות כושר בדלת אמותיי, או להכריז על מצב Fuck It כללי ולרדוף אחרי ילדים כאקט ספורטיבי. העיקר שהזמנתי בגדים חדשים באינטרנט כדי להימנע מהתקהלות בקניונים. עד שהעולם יראה אותי בהם האופנה בטח כבר תשתנה.

 
אובדן צלם אנוש בימי קורונה

ואני יכולה פשוט להוריד את הראש ולתת לגל הזה לעבור אותנו. הגל הזה אגב, לא בא ללמד אותנו דבר. ותנו לי לשער שאנחנו נחזור להיות אותה האנושות הבלתי נסבלת כשהמצב הכאוטי יסתיים.

ואולי סוף העולם באמת הגיע: שעת בין ערביים ואת השקט מפירות מחיאות כפיים של אנשים פה עבור הצוותים הרפואיים ורוני מזמזם לו:

"That’s just  the way it is, things will never be the same"

                                                                                                                   טירוף, קווים לדמותו             

הירשמו ותדעו על הפוסט הבא

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן