מי שמביט בי מאחור לא רואה את התיק שאני סוחבת בבטן פנימה. לא רואה את הלילות והדאגות את החלומות וההתנפצויות. לא רואה ילד אחד מקסים – שמחזיק הכל. לא רואה את הסיפוק, לא רואה את הספק. לא מבין מהי שמחה אמיתית, עם צרחות ונפנופי ידיים. מי שמביט בי מאחור לא יודע מה איתי. לא יודע […]
(הפוסט נכתב ב-5.12.17, יום לפני יום הולדתי) יומולדת מתקרב הוא זמן לערוך כל מיני חישובים בראש, של מה הספקתי, מה כבר אולי לא אוכל להספיק – ובעיקר איזו שנה מחורבנת ואיזה גיל מחורבן זה 34. גיל 34 תפס אותי לא מוכנה. לא מוכנה להקרבות ולא מוכנה לקרבות שעמדתי לעבור. זה גיל שהכריח אותי להתבגר בבת
אני כותבת ומוחקת את הפוסט הזה בראש כבר מה-6.2.17. זה התאריך שבו נחתנו בישראל וחזרנו רשמית לארץ אחרי שנתיים במישיגן. כשאנשים שואלים אותי למה אני לא מעדכנת בחוויות שלנו מהחזרה לארץ וההתאקלמות אני לא ממש יודעת מה לענות. זה מביך אותי קצת. לא בגלל שלא קרה דבר. קרה כל כך הרבה שאני לא יודעת איך
הימים האחרונים בבית שלנו במישיגן, מרגישים לי כמו סרט שמריצים אותו בהילוך חוזר מהסוף שלו אל נקודת ההתחלה. מבית רגוע, יציב ומלא ברהיטים ובחפצים, לאט לאט הוא הופך להיות בית ריק. החפצים נארזים אט אט במזוודה, הרהיטים נמסרים, אנשים זרים דופקים בדלת ולוקחים פיסות מהחיים שלנו בשנתיים האחרונות. הסרט יגיע להתחלה שלו, וגם לסיומו בבוקרו
נקודת מפגש (או: חלק א'- חברות) Read More »
רציתי לכתוב פוסט אמיץ וחושפני על חוסר ודאות. על שיגרה שמתהפכת, על השיעור שכל זה מלמד אותי, אותנו. וכתבתי, ומחקתי. ואז נזכרתי שאני הכי טובה כשאני מניחה את הראש בצד ונותנת לבטן לדבר. בנקודה זו בחיי, החיים יפים ומסריחים כאחד. הם יפים מכל הסיבות הבנאליות והם מסריחים כי עולה מהם ניחוח שאני שונאת במיוחד: ניחוח
כל הוודאות המדומיינת הזו Read More »
