A Seder to Remember


חשבתי איך הכי טוב לתאר את הנסיעה שלנו לבוסטון: האם כדאי לתאר כרונולוגית מה עשינו בכל יום או פשוט לתאר רגשות, חוויות, תובנות מהביקור הבאמת קסום זה.
את בוסטון הכרתי לפני 5 שנים, בביקור קודם שלנו בארה"ב. היא הייתה עיר צבעונית עם היסטוריה ומוזיקה, ואני הייתי חלק מזוג צעיר שמטייל ונהנה.
התאהבתי בה מהרגע הראשון. אני אוהבת ערים שמרגישות כמו עיר: תנועה שוקקת, בניינים, חנויות ואנשים. ובוסטון כזו ואפילו יותר.
הטיול הזה נרקם במוחנו בספונטניות. אני נורא רציתי לחגוג פסח שונה מהפסח העגום שהיה לנו בשנה שעברה. רצינו לראות קצת יותר מארה"ב ולחוות טיול משפחתי עם הילדים. החלטנו שנזמין את עצמנו אל מונסראט וסטיבן. סטיבן ומונסראט הם המשפחה שלנו בבוסטון – ובארה"ב. סטיבן הוא בן דוד שלישי של אמא שלי, ועד כמה שהקשר המשפחתי האובייקטיבי הוא רחוק, הם מרגישים לי ממש כמו דודים שלי לפחות.
הם ביקרו פעמים רבות בארץ, המשפחה שלי ואני ביקרנו גם אצלם, ומכיוון שבשנים האחרונות הם ושלוש בנותיהם התקבצו כולם בבוסטון – הביקור הזה היה עוד יותר נהדר מבחינתי. ככה יכולנו לפגוש את כולם בבת אחת. מה שלא יצא לנו בערך מאז שהם ביקרו בארץ, אי שם בסביבות תחילת שנות ה- 2000.
אז עשינו את המעשה הישראלי ביותר שניתן לעשות במצב זה, והזמנו את עצמנו על טפינו לליל הסדר בבוסטון. התשובה שלהם לא איחרה להגיע- הם קיבלו אותנו בזרועות פתוחות.
למעשה, הסדר שחווינו השנה, היה ליל הסדר הראשון שחוויתי בארה"ב (לפני שנה עשינו סדר מצומצם מאוד, רק אני ורוני) והסדר הראשון שהילדים נכחו בו. וכמו שסיכמתי את זה בעוד אחד מה-Catch phrases  שלי: It was a Seder to remember.
קודם כל- הוא לא היה ארוך! בנוסף, הילדים ממש נהנו. גם כי היה אוכל טעים, ומסתבר שהם די אוהבים את מטעמי החג. אבל בעיקר כי נכח שם כלב שנעמי (אחת הבנות) עשתה לו בייביסיטר. למרות שליל הסדר התנהל לצלילי נביחות הדדיות: יותם נבח על הכלב והכלב נובח בחזרה, הוא היה נהדר, וכייפי ובעיקר מאוד משפחתי.
אנחנו שהינו בבית פרטי ענק ומחולק, אותו חולקות שתי הבנות שרה וסנדרה יחד עם המשפחות שלהן. כולם גרמו לנו להרגיש ממש כמו בבית, וזו לא היתה קלישאה.
בין לבין הספקנו לבקר חברים שלי ושל רוני. שני זוגות ישראלים שכל אחד מהבעלים עושה פה פוסט דוקטורט. כל אחד מהזוגות ואנחנו בינהם נמצא אמנם בפוסט דוקטורט, אבל בשלב קצת אחר. כשאנחנו יחסית הותיקים ביותר. ולמרות השוני, מעיני כולנו ניבטו אותן התהיות, החששות והקשיים. לצידו של כל פוסט דוקטורנט יושבת אישה עם ילדים שזנחה קריירה וחיים בארץ, והלכה אל הלא נודע. ובלא נודע הזה היא נדרשת להמציא ולמצוא את עצמה מחדש פה. ולא תמיד זה קל. ולא משנה כמה היא מוצלחת או חזקה. והיא נדרשת לתמוך ולתמוך בבעלה. לא משנה מה.
המפגש עם החברים התקיים בשכונה שנקראית "ברוקליין", שבה יש סיכוי סביר לשמוע בגן המשחקים יותר עברית מאשר אנגלית, וכמעט אין בעיה למצוא בכל מקום אוכל כשר לפסח.
בוסטון היא עיר עם היסטוריה. בניינים שנבנו באמצע המאה ה-19נחשבים "חדשים", וניתן אפילו למצוא בר שעדיין חי ועומד באותו רחוב כבר למעלה ממאתיים שנה. אני אוהבת ללכת ברחובות כאלו ולדמיין איך הייתה נראית בוסטון אז, ואיך טיילו על מדרכות האבן האלו ממש אמהות עם עגלת תאומים.

שרה כינתה אותנו  Well oiled machine, בהתייחסה למהירות וליעילות בה התארגנו והתנהלנו. אני זוקפת את זה בעיקר לזכות בעלי הייקה ולילדיי החביבים. אם יש משהו טוב שקורה כשאת לבדך בלי משפחה מסביב בארץ זרה, זה שאת חייבת להתנהל כתא משפחתי משומן.
יש לנו רשימת ציוד קבועה לנסיעות ששמורה בקובץ במחשב. אנחנו יודעים שבוע מראש באיזה יום נארוז כל מזוודה ומה בדיוק יהיה בה ואין מצב שנצא מהבית בלי לוודא שוב שהכל מאורגן על פי התכנון. ככה אנחנו כבר שנה ומשהו צולחים טיסות ארוכות וקצרות ("צריך לצאת לשדה"ת יותר מוקדם כי כמו תמיד יעכבו אותנו עם העגלה בבידוק הבטחוני"), נסיעות באורכי זמן משתנים (כשאנחנו יודעים מראש בדיוק באיזה חלק של הנסיעה נעצור להחלפות חיתולים) ובילוי משותף בגן המשחקים ("אני אשמור על ירדן, אתה תשמור על יותם"). כשיש שניים קטנים באותו הגיל, אין פתח לטעויות, או לספונטניות.
ויחד עם כל זה, זה כיף אדיר להתגבש כמשפחה, לצבור חוויות חדשות ובאופן כללי לגלות שהילדים שלך רואים סושי ורוצים ביס ממנו כי הם סבורים שזה עוגה.
אני חושבת שהדבר הכי משמח זה לדעת שיש לנו בני משפחה שאנחנו אוהבים במרחק לא גדול במונחי ארה"ב. הרגשנו עם כולם מחובקים, אהובים ורצויים. כל כך לא טריוויאלי, ואכן אנשים לא הבינו איך אנחנו מרגישים בנוח להתעלק אצל בן דוד שני של אמא שלי. מה שהם לא מבינים ש"הצוקרמנים של בוסטון" כפי שהם מכונים אצלנו, הם פשוט הצוקרמנים של בוסטון. קשה להסביר במילים.
חזרנו הביתה מותשים מהדרך אבל שמחים על המסע. בוסטון עדיין מדהימה, יפה ומעניינת כמו שזכרתי אותה כשהתאהבתי בה ממבט ראשון. ואולי זה האנשים, המשפחתיות, החברים מהבית, שעשו את הטיול הזה למה שהוא היה עבורנו.
אולי הקלישאה ש- home is where your heart is  היא דווקא נכונה, והפסח הזה הלב שלי היה כולו בוסטון.
ועכשיו- מקבץ תמונות מבוסטון:

חנות עוגיות מעולה בארלינגטון – הם הכינו לאובמה עוגה ליום הולדתו ה- 47!

שקיעה לא נוגה בכלל בארלינגטון

גם פה יש סנאים! 

אחד משפע של עציצי נרקיסים פזורים ברחבי העיר כנרות זיכרון לפיגוע במרתון בוסטון

Boston Comments Park
קצת קריפי, אבל יש לי פטיש לבתי קברות עתיקים. תהרגו אותי..(סטגדיש!)

קולינריה אמריקאית במיטבה

Boston Comments Park

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן