רציתי לכתוב פוסט אמיץ וחושפני על חוסר ודאות. על שיגרה שמתהפכת, על השיעור שכל זה מלמד אותי, אותנו. וכתבתי, ומחקתי. ואז נזכרתי שאני הכי טובה כשאני מניחה את הראש בצד ונותנת לבטן לדבר. בנקודה זו בחיי, החיים יפים ומסריחים כאחד. הם יפים מכל הסיבות הבנאליות והם מסריחים כי עולה מהם ניחוח שאני שונאת במיוחד: ניחוח […]
כל הוודאות המדומיינת הזו Read More »
ההורים הגיעו שוב לבקר. והפעם התחושה קצת אחרת. הילדים כבר יותר גדולים, מבינים הרבה יותר ומתקשרים עם סבא וסבתא. מזג האוויר היה שוב לצידנו, ונהנינו מהרבה מקומות שלא יצא לנו לחוות בפעם הקודמת. הייתי רוצה לסכם את הביקור הזה עם שתי תובנות לא קשורות זו לזו בהכרח – אבל הכרחיות. בסוף יהיו תמונות יפות מהמקומות
Meet the Teichers #2 Read More »
הייתי כבר בשדה התעופה, אחרי הצ'ק אין, הבידוק והכל. מוכנה כבר לעלות לטיסה. ואז טלפון מרוני, שמודיע לי ששכחתי לארוז את הדבר החשוב מכל (כמעט): את המחברת שלי. איך אני אמורה לעבור את הנסיעה הזו בלי ה-מחברת??? ה – מחברת. בלעדייך אני חצי עיינה *** עמדתי לפני ביקור של שבועיים בארץ. פעם ראשונה שאני רחוקה
לפני שבועיים וקצת, התעמתתי עם אחד הפחדים הקבועים שלי.זה לא היה פחד לדבר מול קהל או פחד גבהים. עם כל הכבוד, לי יש פחדים יותר מורכבים: פחדתי מהכנס של רוני. כבר חודשים אנחנו יודעים שבסוף יולי לרוני יש כנס ביוטה. חששתי מזה בצורה מעומעמת ובכל פעם שחשבתי על סוף יולי אמרתי לעצמי: "אל תחשבי על
לבד זה לא לגמרי לבד Read More »
יש מקומות שבהם השמש זורחת מהים. קמנו בבוקר, להביט אל הים האדיר שנפרש לנו מהחלון. היתושים דווקא לא הצליחו לחבל בתחושת הפסטורליה. השמש עלתה מהים. זריחה. אני מוקפת בבעלי, ילדיי ואחותי. כן, אחותי. מסתבר שבאמריקה הכל אפשרי. הקלישאה טוענת שאמריקה היא ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות. ועבורי גם. אינספור אפשרויות להתרגש ולהיות מופתעת ככה פתאום. אחותי
יש מקומות שבהם השמש זורחת מהים Read More »
