אני כותבת ומוחקת את הפוסט הזה בראש כבר מה-6.2.17. זה התאריך שבו נחתנו בישראל וחזרנו רשמית לארץ אחרי שנתיים במישיגן.  כשאנשים שואלים אותי למה אני לא מעדכנת בחוויות שלנו מהחזרה לארץ וההתאקלמות אני לא ממש יודעת מה לענות. זה מביך אותי קצת. לא בגלל שלא קרה דבר. קרה כל כך הרבה שאני לא יודעת…

הימים האחרונים בבית שלנו במישיגן, מרגישים לי כמו סרט שמריצים אותו בהילוך חוזר מהסוף שלו אל נקודת ההתחלה. מבית רגוע, יציב ומלא ברהיטים ובחפצים, לאט לאט הוא הופך להיות בית ריק. החפצים נארזים אט אט במזוודה, הרהיטים נמסרים, אנשים זרים דופקים בדלת ולוקחים פיסות מהחיים שלנו בשנתיים האחרונות. הסרט יגיע להתחלה שלו, וגם לסיומו…

רציתי לכתוב פוסט אמיץ וחושפני על חוסר ודאות. על שיגרה שמתהפכת, על השיעור שכל זה מלמד אותי, אותנו. וכתבתי, ומחקתי. ואז נזכרתי שאני הכי טובה כשאני מניחה את הראש בצד ונותנת לבטן לדבר. בנקודה זו בחיי, החיים יפים ומסריחים כאחד. הם יפים מכל הסיבות הבנאליות והם מסריחים כי עולה מהם ניחוח שאני שונאת במיוחד:…

ההורים הגיעו שוב לבקר. והפעם התחושה קצת אחרת. הילדים כבר יותר גדולים, מבינים הרבה יותר ומתקשרים עם סבא וסבתא. מזג האוויר היה שוב לצידנו, ונהנינו מהרבה מקומות שלא יצא לנו לחוות בפעם הקודמת. הייתי רוצה לסכם את הביקור הזה עם שתי תובנות לא קשורות זו לזו בהכרח – אבל הכרחיות. בסוף יהיו תמונות יפות…

הייתי כבר בשדה התעופה, אחרי הצ'ק אין, הבידוק והכל. מוכנה כבר לעלות לטיסה. ואז טלפון מרוני, שמודיע לי ששכחתי לארוז את הדבר החשוב מכל (כמעט): את המחברת שלי. איך אני אמורה לעבור את הנסיעה הזו בלי ה-מחברת??? ה – מחברת. בלעדייך אני חצי עיינה *** עמדתי לפני ביקור של שבועיים בארץ. פעם ראשונה שאני…