נטולת פוטושופ -

אני כותבת ומוחקת את הפוסט הזה בראש כבר מה-6.2.17. זה התאריך שבו נחתנו בישראל וחזרנו רשמית לארץ אחרי שנתיים במישיגן.

כשאנשים שואלים אותי למה אני לא מעדכנת בחוויות שלנו מהחזרה לארץ וההתאקלמות אני לא ממש יודעת מה לענות. זה מביך אותי קצת. לא בגלל שלא קרה דבר. קרה כל כך הרבה שאני לא יודעת איך לבטא. ויש את הענין הזה של חוסר השלמות. כל החזרה לארץ מלווה אצלי בתחושה של חוסר שלמות, חוסר מושלמות. לא חזרנו אל המטרות שהצבנו לעצמנו. להיפך, חזרנו עם שלל אתגרים ומחסומים לפרוץ. אישיים ומשפחתיים. אני פשוט לא יודעת מאיפה להתחיל כדי שלא לאכזב את מי שמתענייין. באמת.

ואז הגיעה זוהר. זוהר היא בת דודה של רוני. היא אישה מדהימה שאני אוהבת במיוחד. ובארוחת שבת אחת היא פשוט אמרה לי, אחרי שלא ידעתי מה לענות לה לגבי הבלוג: "אז תכתבי לעצמך, כמו שמצלמים תמונה ולא עושים לה פוטושופ".

ואני, שמצד אחד חסרת חוש עיצובי ומצד שני בעלת חוש פולני לעשות פוטושופ חיצוני לכל מה שקורה לי בלב, פתאום הוקל לי. ככה, בשניה. אז הנה, בליל של מילים, מחשבות ורגשות. לא מושלמים, לא מסודרים, בלי פוטושופ. בלי מושלמות. תהיו עדינים איתי, ומקווה שלא לאכזב:

"מה הן המילים אם לא שתיקה
תמיד נוסעים איתן לארץ רחוקה.
מגדל נופל, הגשר הוא חבר.
לעוד גשרים – אותם אתה עובר לשווא"

קל לזהות שזה הבית הראשון משיר של שלמה ארצי. לי ולחברות מהצבא יש שלל בדיחות על שלמה. אבל הבית הזה, הוא בדיוק מה שאני מנסה לבטא כעת. עברתי לא מעט גשרים בשנים האחרונות. חלקם גשרים בדרך לעוד הרפתקאה מרגשת, חלקם גשרים שחוצים כי "צריך". וחלקם, הגשרים האלה אל הלא נודע.
אז חצינו את הגשר אל הלא נודע וחזרנו ארצה. תקציר הפרקים הקודמים: רוני לא קיבל את המשרה בפקולטה, אני קיבלתי החלטה להתחיל לעסוק כעצמאית בכתיבת תוכן (הצעות עבודה מעניינות יתקבלו בשמחהJ) ושנינו התקבלנו בהתרגשות בישראל. חזרנו אל הלא נודע, היישר אל בית ילדותי בכרמיאל. לזוג ההורים שלי שזרועותיהם קיבלו אותנו ואת הנכדים באושר. וזהו. עכשיו מה?

הילדים נרשמו לגן שנמצא למזלנו ממש מול בית הורי בכרמיאל. שם מצאתי גם בת של חברת ילדות שלי שבמקרה היא גם חברה של הבנים. דור ההמשך חי ובועט ממש ממול.

ואני ורוני? מה עושים אחרי שהג'ט לג נגמר? ואחרי שההתלהבות משווארמה אוזלת? איך ממשיכים?איך מושכים את עצמנו מעלה וקדימה כשכל מה שרוצים זה וודאות. לתוך זה קיבלנו עוד ידיעה וודאית מטלטלת ואישית. ולאנשים עם שני ילדים בני שנתיים וחצי אין את הפריבילגיה להתחפר מתחת לפוך יום שלם ולא לצאת. לצערנו. צריך לתפקד, להאכיל, לחבק. להראות להם שהכל בסדר בארץ המובטחת, חוץ מכל מה שהובטח לנו.

החדשות הנוספות שקיבלנו (סורי, לא רוצה לפרט, יגיע על זה פוסט נפרד מתישהו, כשארגיש בשלה ושלמה) אילצו אותנו לצאת אל האור ואל חסדי הבירוקרטיה ולהילחם בכל גורם אפשרי כדי למלא את תפקידנו ההיסטורי כהורים.
והנה אני, עיינה, רוצה לכתוב ורק לכתוב, אבל לא מוצאת את הזמן, ואחרי שמצאתי זמן לא מצאתי עוד תירוצים והתחלתי לעבוד. והייתי צריכה למצוא מי אני רוצה להיות כשאני כבר גדולה. ובתוך זה לברוא את אני העצמאית החדשה, זו שהייתה לפני זה רק אמא במשרה מלאה, ולפני זה ידעה רק איך לעבוד במשרה מלאה. ולפני זה היא הייתה בצבא ושמעה שלמה ארצי.

ובתוך זה, גם להתרגל לזה שחזרנו ארצה. רוני חיטט אתמול באחת המזוודות שהבאנו ומצא מגפי שלג לילדים. איזה זוג אדיוטים עם אובר ווייט לוקח מגפי שלג לילדים בחזרה לארץ??!

***

"מה הם הגשרים אם לא עכשיו?
עכשיו ועוד עכשיו
הוא זמן, הולך ושב
על עקבותיו"

אז כל שנותר למי שעתידו לוט בערפל והעבר הוא קורי עכביש שלא מאפשרים לחיות ולחלום, זה פשוט לחיות את העכשיו. ובנינו לנו גשר נוסף בתוך כל העכשיו המאולץ הזה. כל כך לא מתאים לי לחשוב על כאן ועכשיו. זו לא אני, אבל נבראתי מחדש, אין ברירה.

והעכשיו שלנו הוא מודיעין. כן, אנחנו עוברים למודיעין בעוד כחודש. בגלל שלל סיבות (יגיע הזמן, מבטיחה להסביר) ובגלל שהחיים שלנו הם כאן, ואין ברירה. והורים הם תמיד במשרה מלאה, לא משנה באיזו עבודה הם עובדים ובני כמה הילדים.

כבר יש לנו דירה (שכורה) שתחכה לנו, כבר יש לי חדר עבודה מתוכנן, ואני בונה לעצמי תוכנית עסקית כי אני רוצה להיות עצמאית, ומאושרת וכותבת. כי כשאני כותבת אני הכי שמחה. ואני גם רוצה משמעות, רוצה להיות קצת לעצמי, כמו לפני שהפכתי להיות אישה של ואמא של. מסירות ואהבה הולכים יד ביד עם הגשמה עצמית. כך אני מלמדת את עצמי ומנסה.

והילדים מחייכים בסופו של יום. וגם הרבה תוך כדי. ותוך כדי מפעם לפעם אני נזכרת בסבתא האהובה שלי, שהייתה מהדור שמקיים הבטחות והלכה מאיתנו שבועיים וקצת אחרי שחזרנו לארץ. כמו שהבטיחה. כן, אני חושבת עליה לא מעט. ומנסה לקחת קצת ממנה, קצת מהאהבה, קצת מהמסירות והרבה מהכאן ועכשיו שלימדה אותי. כמה גשרים עברה ב-95 שנותיה הקצרות, כמה נהנתה מחוסר הוודאות לעתים. וכשאני נכנסת לבית ילדותי עם הילדים בחזרה מהגן, חוששת תמידית כמה קשה לילדים ואיך הם יצליחו להתאקלם עם כל המעברים האלה עד שיגיעו לקרקע יציבה, לפעמים מתגנב לאפי ריח היסמין שכל כך אהבה, ואני יודעת משהו. משהו שאני לא מצליחה אפילו להסביר לעצמי. כמו ידיעה שהעכשיו יהיה בסדר. כמו תמונה שלא עשו לה פוטושופ.