אני שונאת את פורים. זהו, אמרתי את זה. זה הכי לא Motherly Correct. אנחנו הרי אמורות להכין בעצמנו תחפושות ולדעת בדיוק למה הם הולכים להתחפש, חודשים מראש. בתור אמא לא מקצועית, ששנה אחרי שנה עושה את הטעות ולא מזמינה אונליין, היציאה אל שווקי התחפושות ההומים היא לא פחות מתופת עבורי. הצרחות, אווירת יום הדין וכמובן […]
זו הייתה החופשה הראשונה שלנו, כזוג נשוי, עם ילדים – בלי הילדים. נזכרנו אחרי 4 שנים וקצת לצאת להתאוורר. החופשה האחרונה שלנו הייתה במהלך "צוק איתן". אני הייתי עם בטן בגודל בלתי סביר וברחנו למקום היחידי (כמעט) בארץ שלא היו בו טילים: ים המלח. אזהרת ספוילר: משעמם בים המלח. אבל אז עוד לא הערכנו את
מי שמביט בי מאחור לא רואה את התיק שאני סוחבת בבטן פנימה. לא רואה את הלילות והדאגות את החלומות וההתנפצויות. לא רואה ילד אחד מקסים – שמחזיק הכל. לא רואה את הסיפוק, לא רואה את הספק. לא מבין מהי שמחה אמיתית, עם צרחות ונפנופי ידיים. מי שמביט בי מאחור לא יודע מה איתי. לא יודע
(הפוסט נכתב ב-5.12.17, יום לפני יום הולדתי) יומולדת מתקרב הוא זמן לערוך כל מיני חישובים בראש, של מה הספקתי, מה כבר אולי לא אוכל להספיק – ובעיקר איזו שנה מחורבנת ואיזה גיל מחורבן זה 34. גיל 34 תפס אותי לא מוכנה. לא מוכנה להקרבות ולא מוכנה לקרבות שעמדתי לעבור. זה גיל שהכריח אותי להתבגר בבת
אני כותבת ומוחקת את הפוסט הזה בראש כבר מה-6.2.17. זה התאריך שבו נחתנו בישראל וחזרנו רשמית לארץ אחרי שנתיים במישיגן. כשאנשים שואלים אותי למה אני לא מעדכנת בחוויות שלנו מהחזרה לארץ וההתאקלמות אני לא ממש יודעת מה לענות. זה מביך אותי קצת. לא בגלל שלא קרה דבר. קרה כל כך הרבה שאני לא יודעת איך
