אני שונאת את פורים.
זהו, אמרתי את זה. זה הכי לא Motherly Correct. אנחנו הרי אמורות להכין בעצמנו תחפושות ולדעת בדיוק למה הם הולכים להתחפש, חודשים מראש. בתור אמא לא מקצועית, ששנה אחרי שנה עושה את הטעות ולא מזמינה אונליין, היציאה אל שווקי התחפושות ההומים היא לא פחות מתופת עבורי. הצרחות, אווירת יום הדין וכמובן החלוקה המגדרית המזוויעה של התחפושות עצמן. כל אלו גורמים לי להחליט בכל פעם שבשנה הבאה פורים יתוכנן מראש ועדיף דרך ממשק אינטרנטי ידידותי למשתמש.
אני שונאת את החג הזה. גם כשהייתי ילדה. התחפשתי (כמעט תמיד למשהו שכולל שמלה מגונדרת ואיפור מוגזם) אבל בתכל'ס לא ממש נהנתי. לא אהבתי את ההכנות, את התחושה שמוכרחים להיות שמחים. בעיקר לא אהבתי את התחושה שאחרי: לחזור הביתה אחרי כל החגיגות, להוריד את השמלה והאיפור ושוב להיות אני. רק עיינה. לא מלכת הלילה ולא נערת הוואי מסתורית.
פורים עם ילדים על הספקטרום האוטיסטי זה חתיכת דבר. בעוד שילדים, גם הקטנים והלא החלטיים שבהם, יודעים לומר למה הם רוצים להתחפש (למשל: יותם רוצה להתחפש לשוטר של גיבורי על. שזה בעיקרון שוטר רגיל עם סמכויות מורחבות), הרי שהילדים על הספקטרום אולי לא ידעו למה הם רוצים להתחפש או שלא יצליחו לבטא את זה במילים.
ואז אני נדרשת לחשוב ולתכנן, סיוט אמיתי לשונאת פורים שכמותי.
ירדניק שלי לרוב לא מביע אהדה גלויה ליחידת החילוץ, באטמן או כל דבר בסגנון (דורה היא היוצאת מהכלל משום מה).
כל תחפושת שאבחר לו צריכה להיות נוחה, כדי שלא יוריד או יסבול במהלך היום. וצריך גם לקחת בחשבון שהוא יוריד אותה באופן מיידי ולכן צריך לבחור בתחפושת כזו שמאפשרת להבין למה הוא התחפש גם אם הורידו חלק ממנה, אתם יודעים, שיהיה בשביל התמונות.
כל תחפושת שאבחר לו צריכה להיות נוחה, כדי שלא יוריד או יסבול במהלך היום. וצריך גם לקחת בחשבון שהוא יוריד אותה באופן מיידי ולכן צריך לבחור בתחפושת כזו שמאפשרת להבין למה הוא התחפש גם אם הורידו חלק ממנה, אתם יודעים, שיהיה בשביל התמונות.
תמיד יש את הפיתוי לקנות אוזניים מחוברות או תחפושת קצת יותר מורכבת. כשהדבר הזה הופך להיות יותר מדי מתוכנן אני כבר יוצאת מהאזור של הכיף.
כשילדים, כל ילדים, הם קטנים, נורא חמוד להלביש אותם בתחפושות חמודות לתינוקות בלי שיביעו את מחאתם. אבל זה כבר לא כזה מצחיק כשילד בן ארבע או חמש או יותר מבוגר נדחק לתחפושת שלא הוא בחר.
ואולי זה כי ירדניק שלי תמיד שמח. כמעט תמיד.
הוא לא צריך חגיגות פורים, עדלאידע ושלל אבזור חיצוני כדי להיות מאושר. הוא כמו שהוא. מעולם לא נדרש ללבוש תחפושת. לא מוכן להתחפש למה שהוא לא. הוא כל השנה 100% כפי שהוא. בלי המסכות שכולנו עוטים על עצמנו.
מי שחי את החיים באותנטיות של האוטיזם לא זקוק לשחרור. כי אולי בניגוד למה שאנשים חושבים, האוטיזם הוא לא כבלים. הוא חיים חופשיים, אמיתיים, עם היכולת להביע את כל הרגשות – כפי שהם. בלי מוסכמות, בלי דעות קדומות.
רק אנחנו "הנורמליים" לא מבינים אותו וחושבים שהוא חי בבועה או "בתוך עולם משלו". אולי אנחנו אלה החיים בבועה. חרדים מאיך הסביבה שופטת אותנו, מחזיקים באמונות של איך נכון וצריך לחיות. אנחנו אלה שזקוקים ליום כזה, שבו אנו משוחררים מכל כבל. שבו אנו יכולים להיות מה שנרצה.
ירדן מתחפש השנה לארנב, זה משום שהוא אוהב מאוד גזרים ועוד שלל ירקות. אני בחרתי לו את התחפושת אחרי שנואשתי מלמצוא (או חלילה להכין) תחפושת של ירקן.
קניתי גם אוזניים, מתוך תקווה קטנה שהוא יחבוש אותן ליותר משתי דקות. אני לא יודעת אם בשנה הבאה הוא יצליח להגיד לי למה הוא רוצה להתחפש, אולי בעוד שנתיים אולי לעולם לא.
אני כן יודעת בוודאות שהוא תמיד יהיה שמח.
