השבוע חגגתי חצי שנה של מגורים במישיגן. זו למעשה התקופה הארוכה ביותר שבה שהיתי בחו"ל. שזה חצי שנה בלי לשמוע את "דרך השלום" בכל פעם שאני מדליקה רדיו, וזו בכלל כבר סיבה למסיבה. אם יש דבר מרכזי אחד שהבנתי בחודשים שחלפו, זה שאין לי ציפות. אתם קוראים נכון. זה לא שאין לי ציפיות. ציפיות…

כשמסטיק בטעם קינמון לא יזכיר לי שאני בטיול באמריקה/כשאתקל באדם הלא מנומס הראשון/כשלא אזהה שיר שהוא להיט חרוש בגלגל"צ/ כשאפסיק לשייך אירועים אקטואליים לתקופה שבה הייתי או לא הייתי בארץ/כשגעגוע יהיה שם נרדף לשגרה/כשבייגל'ס יפסיקו להפתיע אותי/ כשיהיה לי ברור מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה/כשהבטן תפסיק לקרקר מגעגועים סמויים לחומוס/ כשאפסיק להתאמץ, להתחבר,…

כבר כמה זמן שאני רוצה לכתוב קצת על הסופ"שים פה אצלנו. הסופ"שים מתנהלים כאן (והכוונה ב"כאן" היא לקן המשפחתי הקטן שלנו) במעין מתח מוזר שבו מצד אחד יש לנו רצון לנוח באמת כל הסופ"ש ולא לעשות הרבה ומהצד השני רצון לחוות ולגמוע כמה שיותר מאמריקה, כי הרי אנחנו פה רק לתקופה מוגבלת. בהתחלה באמת…

אני אוהבת את איך שעונות השנה מוגדרות פה. מציצה מהחלון ויודעת עמוק בפנים שזה קיץ. גם אם אתמול ירד פה גשם זלעפות. בקיץ פה הכל מוריד הילוך. לא שההילוך היה סופר גבוה לפני כן, אבל מורגשת תנועה איטית ושמחה יותר ברחובות. בישראל, גם בקיץ יש תחושת לחץ ומחנק. הלחות לא עוזרת לזה. תוהים איזה…

איך הפכתי מאדם שמת על ימי הולדת לאדם שחרד מהתאריך? מה זה בעצם יום הולדת. סתם יום. ציון של תאריך היסטורי – פרטי. אישי לגמרי, שחוגג את זה שנשארת בחיים עוד שנה. ומעכשיו, התחושה היא שכל שנה מוסיפה לה כובד מסוים. כבר מצפים ממני למשהו. או שהכל בראש שלי. יש אנשים שלא מסתכלים על…