כשמסטיק בטעם קינמון לא יזכיר לי שאני בטיול באמריקה/כשאתקל באדם הלא מנומס הראשון/כשלא אזהה שיר שהוא להיט חרוש בגלגל"צ/ כשאפסיק לשייך אירועים אקטואליים לתקופה שבה הייתי או לא הייתי בארץ/כשגעגוע יהיה שם נרדף לשגרה/כשבייגל'ס יפסיקו להפתיע אותי/ כשיהיה לי ברור מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה/כשהבטן תפסיק לקרקר מגעגועים סמויים לחומוס/ כשאפסיק להתאמץ, להתחבר, להתמנגל/ […]
מתי כבר תפסיקי להתלהב מסנאים? Read More »
כבר כמה זמן שאני רוצה לכתוב קצת על הסופ"שים פה אצלנו. הסופ"שים מתנהלים כאן (והכוונה ב"כאן" היא לקן המשפחתי הקטן שלנו) במעין מתח מוזר שבו מצד אחד יש לנו רצון לנוח באמת כל הסופ"ש ולא לעשות הרבה ומהצד השני רצון לחוות ולגמוע כמה שיותר מאמריקה, כי הרי אנחנו פה רק לתקופה מוגבלת. בהתחלה באמת היינו
אני אוהבת את איך שעונות השנה מוגדרות פה. מציצה מהחלון ויודעת עמוק בפנים שזה קיץ. גם אם אתמול ירד פה גשם זלעפות. בקיץ פה הכל מוריד הילוך. לא שההילוך היה סופר גבוה לפני כן, אבל מורגשת תנועה איטית ושמחה יותר ברחובות. בישראל, גם בקיץ יש תחושת לחץ ומחנק. הלחות לא עוזרת לזה. תוהים איזה סידור
פה נותנים כבוד לקיץ Read More »
איך הפכתי מאדם שמת על ימי הולדת לאדם שחרד מהתאריך? מה זה בעצם יום הולדת. סתם יום. ציון של תאריך היסטורי – פרטי. אישי לגמרי, שחוגג את זה שנשארת בחיים עוד שנה. ומעכשיו, התחושה היא שכל שנה מוסיפה לה כובד מסוים. כבר מצפים ממני למשהו. או שהכל בראש שלי. יש אנשים שלא מסתכלים על הגיל
הרהורי יומולדת – רק פעם בשנה, כל שנה Read More »
