אני אוהבת את איך שעונות השנה מוגדרות פה.
מציצה מהחלון ויודעת עמוק בפנים שזה קיץ. גם אם אתמול ירד פה גשם זלעפות.
בקיץ פה הכל מוריד הילוך. לא שההילוך היה סופר גבוה לפני כן, אבל מורגשת תנועה איטית ושמחה יותר ברחובות.
בישראל, גם בקיץ יש תחושת לחץ ומחנק. הלחות לא עוזרת לזה. תוהים איזה סידור נמצא לילדים, וכמה חם עוד יהיה ובכלל – האם תהיה השנה מלחמה או לא?
ופה נותנים כבוד לקיץ.
הדשא נגזם כאן בדיוק באותו יום בשבוע, והאנשים מרשים לעצמם להסתובב עם מכנסיים קצרים.
ואפשר לשבת לשתות קפה בחוץ, גם אם עוד שניה ירד פה גשם. אני אוהבת להביט מחוץ לחלון ולדעת בדיוק את מצבי. וזה מוזר, כי זו תקופה בחיי שבה הכל פתוח ותלוי בי כמעט לגמרי וכל האפשרויות מונחות לפני. ועדיין, יש איזו בהירות בכל מה שמסביב לי.
בארץ (ואולי די כבר עם ההשוואות?) אפשר לפתוח את החלון, והדלת, והחיים לכל עבר- ועדיין לא לדעת מה יקרה איתך בשעה הקרובה.
 |