[block rendering halted]
Why I Write Every Single Day
Etiam placerat velit vitae dui blandit sollicitudin. Vestibulum tincidunt sed dolor sit amet volutpat. Nullam egestas sem at mollis sodales.
-
כמו בת חורין
זו הייתה החופשה הראשונה שלנו, כזוג נשוי, עם ילדים – בלי הילדים. נזכרנו אחרי 4 שנים וקצת לצאת להתאוורר. החופשה האחרונה שלנו הייתה במהלך "צוק איתן". אני הייתי עם בטן בגודל בלתי סביר וברחנו למקום היחידי (כמעט) בארץ שלא היו בו טילים: ים המלח. אזהרת ספוילר: משעמם בים המלח. אבל אז עוד לא הערכנו…
-
מי שמביט בי מאחור
מי שמביט בי מאחור לא רואה את התיק שאני סוחבת בבטן פנימה. לא רואה את הלילות והדאגות את החלומות וההתנפצויות. לא רואה ילד אחד מקסים – שמחזיק הכל. לא רואה את הסיפוק, לא רואה את הספק. לא מבין מהי שמחה אמיתית, עם צרחות ונפנופי ידיים. מי שמביט בי מאחור לא יודע מה איתי. לא…
-
חצי 70
(הפוסט נכתב ב-5.12.17, יום לפני יום הולדתי) יומולדת מתקרב הוא זמן לערוך כל מיני חישובים בראש, של מה הספקתי, מה כבר אולי לא אוכל להספיק – ובעיקר איזו שנה מחורבנת ואיזה גיל מחורבן זה 34. גיל 34 תפס אותי לא מוכנה. לא מוכנה להקרבות ולא מוכנה לקרבות שעמדתי לעבור. זה גיל שהכריח אותי להתבגר…
-
נטולת פוטושופ
אני כותבת ומוחקת את הפוסט הזה בראש כבר מה-6.2.17. זה התאריך שבו נחתנו בישראל וחזרנו רשמית לארץ אחרי שנתיים במישיגן. כשאנשים שואלים אותי למה אני לא מעדכנת בחוויות שלנו מהחזרה לארץ וההתאקלמות אני לא ממש יודעת מה לענות. זה מביך אותי קצת. לא בגלל שלא קרה דבר. קרה כל כך הרבה שאני לא יודעת…
-
נקודת מפגש (או: חלק א'- חברות)
הימים האחרונים בבית שלנו במישיגן, מרגישים לי כמו סרט שמריצים אותו בהילוך חוזר מהסוף שלו אל נקודת ההתחלה. מבית רגוע, יציב ומלא ברהיטים ובחפצים, לאט לאט הוא הופך להיות בית ריק. החפצים נארזים אט אט במזוודה, הרהיטים נמסרים, אנשים זרים דופקים בדלת ולוקחים פיסות מהחיים שלנו בשנתיים האחרונות. הסרט יגיע להתחלה שלו, וגם לסיומו…