כנראה ככה הרגישו אנשים בתקופת השפל הגדול או מלחמת העולם הראשונה, או כל תרחיש אפוקליפטי אחר שתוקף את האנושות. כבר שבוע כמעט שאנחנו כלואים בבית: אני, רוני, יותם וירדן יחד עם מירי, חתולתנו הנאמנה. זה התחיל מהדחקה של המצב. תחושה שלנו זה לא יקרה ולא יבטלו […]
אני עיינה. יש לי חתולה בת 11 שנים וחצי ששמה מירי, יש לי בעל ושני ילדים, תאומים. אני שמאלנית, רבע טורקיה, גרה בכפר תבור כבר כמעט 5 חודשים ויש לי אנדומטריוזיס. (מתוך ויקיפדיה: "אנדומטריוזיס היא מחלה גינקולוגית כרונית, דלקתית ותלוית אסטרוגן, הנגרמת כאשר יש הימצאות של תאי רירית רחם מחוץ לרחם, ומתמקמים באזורים שונים בגוף, בעיקר באזור האגן.
לפעמים אנחנו כל כך עסוקים ב"לחגוג את החיים", שאנחנו מוצאים את עצמנו בפנטזיה של מישהו אחר: עם בלונים בצבעים שאנשים שאני לא מכירה בחרו בשבילי. ימי הולדת תמיד היו מעין אישיו עבורי, לא יודעת אפילו להגדיר איזה ומה, אבל לרוב אצלי, ליום ההולדת התלוותה סוג של מועקה. לא מועקה על עוד שנה שחולפת, אלא מועקה
מדריכת הידרותרפיה חסרת אחריות קבעה שירדן הוא בתפקוד נמוך. אנחנו קבענו שאנחנו יודעים, ושעצוב לנו בכל זאת. יש סוג של מתח כמעט סמוי של הורים לילדים על הרצף האוטיסטי, לדרג ולמצוא איפה הילד נמצא על הסקאלה. ומכיוון שאוטיזם זה קשת של דברים, התנהגויות ויכולות, תמיד יש את הרצון הזה לדעת איפה אנחנו ממוקמים. אבל זה
מה התפקוד שלך ילד? Read More »
אני לא מתיימרת. נולדתי וגדלתי בצפון. עבורי זו לא פסטורליה בשקל או רומנטיקה בגרוש. והנה הרגע הגיע, ואני ממוקמת במקום נחמד אי שם בצפון. אחרי חודשים של תכנונים, אחרי שבועות ארוכים של אריזות, מיונים ולחצים – הנה אנחנו פה, בכפר תבור. כמעט סוף אוגוסט. לא יאמן. יפה פה. יפה ושקט. אף מכונית כמעט לא עוברת
