כשהם הגיעו לכאן, התחלתי להתגעגע. החיים פה מלווים אצלי בתחושה בלתי פוסקת של געגוע לכל מיני דברים ואנשים, אבל משום מה ההורים שלי הצליחו להביא איתם את התחושה של כל מה שחסר לי פה. הביקור של ההורים שלי התרחש בעיצומם של החגים. זכינו לחגוג יחד את מרביתם: לחוות את יום כיפור בלי ללכת על הכביש […]
סבא וסבתא טייכר קפצו לביקור Read More »
האמת שאני מאוד מתרגשת. מחר (שבת) אני נוסעת לדטרויט לאסוף את ההורים שלי משדה התעופה. הם מגיעים לביקור וישהו אצלנו כשבועיים. אני מתרגשת כי לא ראיתי את ההורים שלי כבר שבעה חודשים ויום. זו התקופה הארוכה ביותר בה לא התראינו. הם ראו את הילדים כשהקטנים היו בקושי בני ארבעה חודשים, ואלוהים יודע שהם למדו לא
I've a feeling we're not in Givataaim anymore Read More »
עוד מעט יתחיל פה הגשם. עוד מעט העלים ינשרו ואני לא אזכור שהיה פה ירוק. עוד מעט הם ילמדו ללכת, יאמרו מילים כמו "אמא" (הלוואי), יראו לי את הדרך ליהנות מהדברים הפשוטים והנעימים. עוד מעט יהיה עוד קצת אוויר, נגשים חלומות, נמציא חלומות חדשים. עוד מעט תהייה פה שנה חדשה. *** אני מתרגשת מראש השנה.
איך אומרים חצב באנגלית? Read More »
האתגר: להצליח להרשים אנשים שחיים יום יום מול הנוף של הגלבוע – בטיול בנופים היפים של מישיגן. האמצעי: טיולים בהולנד, Hawk Island, לנסינג – וטוויסט מפתיע בסוף. הוריו של רוני, שהם קיבוצניקים ממעלה גלבוע, התארחו אצלנו בשבוע וחצי האחרונים (זו הסיבה גם שלא ממש יצא לי לכתוב פוסט בשבוע שעבר…). הסבים ראו את יותם וירדן
איפה נמצא הנוף הכי יפה בעולם? Read More »
השבוע חגגתי חצי שנה של מגורים במישיגן. זו למעשה התקופה הארוכה ביותר שבה שהיתי בחו"ל. שזה חצי שנה בלי לשמוע את "דרך השלום" בכל פעם שאני מדליקה רדיו, וזו בכלל כבר סיבה למסיבה. אם יש דבר מרכזי אחד שהבנתי בחודשים שחלפו, זה שאין לי ציפות. אתם קוראים נכון. זה לא שאין לי ציפיות. ציפיות יש
