גם אני נצמדתי למסך הפלאפון, ואז הטלוויזיה ואז עוד קצת הפלאפון ביום שהחטופים החיים חזרו. דמיינתי את היום הזה כבר שנתיים: כולנו יושבים מול המרקע, אני מסבירה לילדים מה קורה ואיך אלון אהל חוזר. אין לי שום קשר לאלון אהל, אבל איפושהו במהלך המלחמה הרגשתי שזה גדול עלי, המספר הבלתי נתפס של אנשים שנמצאים כעת בשבי. שאם הלב שלי ינסה להכיל ולחשוב עליהם – הוא יתפוצץ לרסיסים או יאטם טוטאלית. בהתחלה הדחקתי. את ההחזרה של החטופים בהסכמים הראשונים בקושי ראיתי. שמחתי, התרגשתי כמובן, אבל זה היה ברקע. גם כי לא רציתי לטפח תקוות שהנה הסיוט הכולל הזה מסתיים, וגם כי הלב לא יכול להכיל כל כך הרבה סיפורים, ותמונות וטרגדיות.

השבר הגדול מיהר להגיע לאחר מכן, עם אלון אחר: אלון שמריז. זו הפעם הראשונה מתחילת המלחמה שהרגשתי ייאוש ובוקס בבטן. הרי הוא עשה הכל נכון. הכל – ובכל זאת לא שרד. זה שבר אותי לרסיסים. דווקא בגלל כל ה”כן” שהיה בסיפור הזה. דווקא בגלל שאפשר היה לסיים את הסיפור הזה אחרת ולתת לו סוף אחר, הירואי, נוסק מעל לכל דמיון. אני זוכרת שראיתי איפושהו דף תלוי עם פתקיות נתלשות שכותרתו “קחו מילה טובה להמשך היום” ובו היו כביכול מילים מעודדות שהיינו צמאים להן באותה העת. את עיני תפסה האמירה “צה”ל שומר עלינו”. כתבתי בפתק את המחשבה הזאת:

הרי אלון שמריז, יותם חיים וסאמר טלאלקה עשו הכל By the book: הם קשרו דגל לבן, הם כתבו “הצילו”, הם צעקו לעזרה. הם שיתפו פעולה, הם היו הישראלים היפים, בעלי התושיה והאומץ. וצה”ל, בשגגה, בטעות נוראית, לא שמר עליהם.
אומרים שייאוש הוא לא תוכנית עבודה, אבל כשהוא מחלחל פנימה, לפעמים אין כל כך מה לעשות. ואחרי תקופה של ייאוש ותקווה, ועוד תקווה ואז ייאוש ואחרי שסיימתי להדחיק, אמרתי לעצמי שאני צריכה “לאמץ” חטוף. שאולי זה מה שכל אחד ממקבלי ההחלטות במדינה היה צריך לעשות. פשוט לאמץ לליבו אדם אחד, חטוף אחד שנמצא שם בתופת. לא צריך לרוץ ולחלץ אותו. צריך פשוט לעשות למענו כאילו אנחנו מכירים.

אני זוכרת שעמדתי ליד הפסנתר הצהוב ברחבת המועצה בכפר תבור, בחודש יוני, ושרנו את “שיר ללא שם” למען אלון אהל. לא ידעתי מה נותנת השירה האקראית הזאת, אבל עצרתי ברחבה, ושרנו את השיר היפה הזה. לאט לאט ובלי ששמתי לב, “אימצנו” את אלון אלינו. בין אם במחוות סמליות כמו לזייף את מילות השיר, או להדביק על האוטו מגנט עם תמונתו, או להחזיק שלט שלו בהפגנה. ודיברנו עליו, כמו גם על יתר החטופים והאנשים הטובים ששילמו בחייהם על מחדל נוראי. וזייפתי תקווה, כי ילדים (ואולי גם מבוגרים?) לא מסוגלים להכיל בלב את האפשרות שהם לא יחזרו. אז זייפתי תקווה, ואמרתי שהמשפחות של כולם מחכות להם בבית, ואנחנו עושים הכל כדי שיחזרו מהר כי מתגעגעים אליהם. תדעו לכם שתקווה מאוד מאוד קשה לזייף. אבל בלי תקווה אין כלום. אז מזייפים עד שמאמינים.

כשנחתמה העיסקה להשבת 20 החטופים החיים, איתמר שאל אותי “מתי אלון חוזר?”. אלון, כאילו הוא קרוב משפחה שלנו שנסע לחופשה. ובימים שלפני החזרה, כשלא ממש הצלחתי לישון, דיברתי וחפרתי לילדים, שעוד מעט אלון וכולם חוזרים.

רצה הגורל ואבא שלי שבר את היד, ונסעתי באותם ימים לביה”ח להיות איתו. כל הדרך לשם האזנתי לשירים יפים על חזרה הביתה, ובהתרגשות בלתי נתפסת הבטתי אל השלטים עם התמונה של מתן אנגרסט שמעטרים את הדרך. כן, גם בכי מסוג לא מוכר היה שם. “אתה מבין שעשינו את זה?” אמרתי ליותם. הוא פיהק לכיווני ולא הבין מה אני רוצה ממנו.

וביום שהם שוחררו, גם אבא שלי כבר שוחרר מביה”ח ובאתי להיות איתו בבית. בבוקר הכי שמח שיש. ונצמדנו למסך, ולעוד קצת מסכים, כדי להבין, לנסות לקלוט את גודל השעה. את גודל השמחה. ואז אלון חזר. ולא הייתי ליד איתמר אבל התקשרתי אליו בוידיאו. והנה הוא, בשר ודם. לא תמונה על דלת הרכב. לא עוד חטוף מאומץ.

אמרתי ליותם (שגם מנגן על פסנתר) שאנחנו נלך יחד להופעה של אלון אהל. מין אמירה כזאת שכולה תקווה ועתיד.

אני חושבת שמה שהכי שימח אותי ביום שהם חזרו (מלבד העובדה הברורה שהסיוט של חלק מהמשפחות האלה הסתיים), זה שלצד כל הדברים, לא נדרשתי לזייף את התקווה. וזה הדבר שהיה לי הכי קל לעשות.