שוב מלחמה, ושוב אזעקה, ושוב למידה מרחוק.

מאגרי הכוח שלי הולכים ונשחקים, למעשה הם כבר כמעט לא קיימים. כולנו עובדים על אדים. על שאריות של מה שנשאר. תאי המוח לאט לאט מתאדים, מאגרי הסבלנות הולכים ואוזלים, תופעות פיזיות מוזרות כמו קור בכפות הידיים מתחילות להתעורר.

טירלול, זה מצב הצבירה הנוכחי. עוד שיגור ועוד ירידה לממ”ד ואני לא רואה איך כל זה מסתיים בקרוב. “טיל גדול יגמור הכל, ויותר כבר לא צריך לסבול” אני מזמזמת את זה לעצמי על הלחן של השיר “אור גדול” של אמיר דדון. כי מה נשאר אם לא לצחוק קצת?

בין זום לזום, אני מזמזמת לעצמי מנגינות ושירים שהמצאנו תוך כדי המלחמה. זאת שהתחילה באוקטובר 2023 אבל למעשה עדיין לא הסתיימה. הילדים מפחדים, אני מפחדת, הכל מוקף בפחד ובטירוף. אני לא רואה איך זה נגמר. באוקטובר 2023 העצב היה תהומי אבל הרגשתי שביכולתי לעשות דברים: להתנדב, לתת מעצמי, להתחבר לחדשות.

במרץ 2026 אני כבר לא אני, זה הכל שאריות. אין לי כבר מה לתת עוד מעצמי. הילדים הפרטיים שלי צריכים אותי, התלמידים שלי צריכים אותי, אני צריכה את עצמי. זה לא עסק.
אני חוזרת להרגשות מהעבר. דברים שפעם הרגשתי וחשבתי שנעלמו. אחת התחושות החזקות בקטלוג שלי היא מרץ 2020, אי שם בתחילת הקורונה, כשלא האמנו שזה ימשיך עד פסח. התלמידים שלי היו אז בכיתה ה’. הילדים שלי היו בגן חובה.
הלופ הוא אינסופי, והייאוש גדול לפעמים מכדי להכיל. אין לי תובנות חכמות או תקוות גדולות. אני רק רוצה שנה אחת בלי אזעקות. זה הכל. שנה אחת בלי דאגות, שנה אחת עם ודאות. התרגלנו לטרלול וזה מה שהכי מערער אותי. עוד שיגורים, עוד אזעקות, עוד לימודים מרחוק. התרגלנו להווי המטורלל הזה ולא נראה שנמאס לנו מהלופ הזה. זה הפך להיות השיגרה החדשה שלנו. טרפת ואז עוד קצת טרפת. אני חושבת שאם פתאום יהיה שקט אנחנו נשתגע סופית.

ככה הרגישו אנשים בבוסניה? באזורים מוכי אסון? ככה מרגיש הסוף? זה לא מקום לגדל בו ילדים, לפחות לא ילדים שפויים. גדלים פה ילדים חסונים, ילדים חזקים, ילדים שלא מרגישים. קהות חושים.