מי שמביט בי מאחור

מי שמביט בי מאחור
לא רואה את התיק שאני סוחבת בבטן פנימה.
לא רואה את הלילות והדאגות
את החלומות וההתנפצויות.
לא רואה ילד אחד מקסים – שמחזיק הכל.
לא רואה את הסיפוק, לא רואה את הספק.
לא מבין מהי שמחה אמיתית, עם צרחות ונפנופי ידיים.
מי שמביט בי מאחור
לא יודע מה איתי.
לא יודע עד כמה קשה לפעמים
לעטות מסיכה של "אמא נורמלית"
ולצאת לרחוב, ולעשות את כל מה ש"אמא נורמלית" אמורה לעשות
כי יש עוד ילד בבית. נורמלי – בדיוק כמו הילד השני
שצריך אותך נורמלית
גם אם זה רק למראית עין.
ב-4 וקצת השנים האחרונות אני אמא לירדן וליותם.
בכמעט שנתיים האחרונות אני גם אמא לילד עם אוטיזם.
ירדן שלי נמצא על הספקטרום האוטיסטי
והדבר שמחזיק אותי בכל יום – זה הוא עצמו.
אי שם מעבר לקשת יש עולם אחר, גורל אחר.
אני רוצה לספר לכם על הילד שלי, ירדן. ירדן הוא אחיו התאום של יותם והוא בן 4 וקצת.
יש לי כל כך הרבה מה לספר על ירדניק, על החיוך הכובש שלו, התבונה הרבה, על חוש ההומור ועל הלב הענק שלו.
אבל החל מגיל שנתיים וקצת, ירדן גם מאובחן גם על הספקטרום האוטיסטי. השמים לא נפלו עלינו. זה לא היה פתאומי, אבל החיים השתנו. מרגע שקיבלנו את האבחנה, חיינו נעשו קצת יותר קלים. מוזר, נכון?
כדי להבין למה, צריך לחזור אחורה. למעון הראשון שאליו ירדן ויותם הלכו. זה היה במישיגן, ארה"ב, כחלק מהתקופה בת השנתיים שבילינו שם. ואחר כך המשיך בארץ, כשירדן ויותם הלכו למעון יום מקסים.
בכל המקומות האלה, בכל החוגים והפעילויות שאליהם לקחנו את ירדן – תמיד הוא היה חריג: צועק, בוכה, צוחק ומשתולל מרוב שמחה. או בקיצור: לא מובן.
מרגע שהייתה הגדרה לירדן, למצבו, יכולנו לטפל בו כדי לקדם אותו. מציאת מסגרת הייתה הדבר החשוב ביותר עבורנו. רצינו מסגרת חינוכית וטיפולית שתסייע לירדן לצמוח ולהתפתח. שינינו את כל מסלול חיינו ועברנו למודיעין, כדי שייכנס למסגרת הטובה ביותר עבורו מבין האפשרויות שעמדו בפנינו באותה התקופה.
נכנסנו למעון הטיפולי ביום הראשון ללימודים, והכל היה חדש. גם התחושה הייתה חדשה: הרגשתי סוף סוף שירדן שלנו נמצא במקום שבאמת מתאים לו. שפה הוא כבר לא חריג, שהוא שווה בין שווים.
הוא יכול לצעוק, ולהתרוצץ ולצחוק סתם כך. ואף אחד לא יעיר על הילד "הבעייתי" שלי.
מדי יום ירדן מגיע למקום שלא רק מכיל אותו, כי בינינו, במקום שכזה הצוות חייב להכיל. הוא מגיע למקום שלא רק דואגים ואכפתיים לו, אלא באמת אוהבים אותו. וכשאתה אוהב מישהו – אתה רוצה בטובתו. אתה רוצה שהוא יגיע הכי גבוה והכי רחוק שאפשר.
כהורה לילד אוטיסט, אתה למד לחיות עם חוסר ודאות. אני לא יודעת איזה אדם ירדן יגדל להיות. אני כן יודעת שאני רוצה עבורו דבר אחד: שהוא יחיה בתחושה שהוא מובן.
כמה טריוויאלי וברור מאליו זה להבין את הזולת, ושהאחר יבין אותי. כמה זה מאבק יום יומי עבור ירדן וחבריו לגן.
בזכות הצוות המדהים במעון של ירדן, שאוהבים אותו ומצליחים מדי יום לראות את יופיו וקסמו של בני, ירדן כיום כובש פסגות שלא דמיינו.
נכון, האתגרים הם רבים, ומתחלפים מדי יום ומדי שבוע. אבל ההחלטה לשנות את נתיב חיינו היא ככל הנראה אחת הטובות שקיבלנו.
ירדן שמח, מגיב, מתקשר בדרכו. מצחיק את הסובבים, שר ורוקד.

וכל העת הוא יותר ויותר מובן.  


ציור של קשת בענן (צייר: יותם)

3 מחשבות על “מי שמביט בי מאחור”

  1. עיינה יקירתי ..מרגשת מאוד כתיבתך..אני מעריץ את יכולת להכיל ולהוביל את החיים קדימה באהבה למרות הקשיים ברור לי שהחיים יאירו לך פנים . .

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן