העשרים שנה הראשונות הן הכי קשות

לפני שהיו לי ילדים, שנאתי לשמוע אמהות טריות שאומרות קלישאות כמו:"עכשיו הבנתי שבעצם עד עכשיו עוד לא באמת חייתי" או "נוסף לי עוד חדר בלב.." או "עד שהגיעו הילדים לא הבנתי מה זו אהבה" וכו' וכו'. ואכן, כיום, כשאני אמא טריה לתאומים שחגגו בשבוע שעבר שנה- אני עדיין עומדת מאחורי הדברים שלי.
יותם וירדן חגגו יומולדת שנה לפני שבוע. וערב לפני, בעודי באמת מתרגשת מהמאורע, ניסיתי לחשוב ביני ובין עצמי, איך אני יכולה לסכם את חוויית ההורות לתאומים ממרום 365 ימי כאמא? אז בזה יעסוק הפוסט, ואני מזהירה מראש שהוא עלול להיות דביק.

אמרו לי שאני לא אשן (איזה שטויות, השנה ישנתי טוב יותר מבכל ההריון שלי), אמרו לי שאני אתרוצץ אחריהם וככה אוריד את כל המשקל מההריון (לא קרה), אמרו לי שהשנה הראשונה הכי קשה (אולי, אבל אני טוענת שהעשרים שנה הראשונות הכי קשות- ואחרי זה הרבה יותר קל).  אמרו לי המון דברים, הכינו אותי לגרוע מכל. אבל כולם (כמעט) לא ידעו מה זה לגדל תאומים.

הקושי שאנשים ניסו לצייר לי (תודה, אגב..) היה שונה לגמרי מהקשיים עמם התמודדתי בשנה האחרונה. נניח בצד את העובדה שלקחתי איתי שני תינוקות עוד לא בני ארבעה חודשים לצד השני של העולם, למקום בו אנו לא מכירים אף אחד וללא בני משפחה או חברים קרובים שיוכלו לעזור לנו. הקשיים האמיתיים היו דווקא הקשיים הפיזיים והלוגיסטיים שהפתיעו אותי.

החלטה. בחירה.

בחרתי בחירה מודעת ומתוך רצון גדול, להישאר עם הקטנים בבית. חיכיתי הרי לשני הבנדיטים האלה כל כך, שרציתי להיות איתם כמה שיותר, לגדל אותם, לראות אותם צומחים מקרוב. ידעתי גם שזו הזדמנות חד פעמית שתהייה לי. בארץ לא היתה לי האפשרות הזו, והטיימינג איפשר לנו לבחור כך.
אני מתארת לעצמי שהיו אנשים בסביבתי שהרימו גבה, שתהו איך אתמודד אני לבדי יום שלם עם שני תינוקות, במזג האוויר הלא תמיד סימפטי של מישיגן. ואני מודה, חלק גדול מהשנה הזו ביליתי בלהזכיר לעצמי למה אני עושה את זה, ולדעת שזו ההחלטה הכי טובה שקיבלתי בחיי.
כ STAY AT HOME MOM הייתי צריכה לארגן בעצמי שני תינוקות ליציאה לטיול (כשמזג האוויר סבבה אני עושה את זה מדי יום), לאזור אומץ ולנהוג עם שניהם לכל מקום (לא כל פעילות איתם היא במרחק הליכה), הייתי צריכה להיות מחושבת ומתוכננת ולעזאזל הספונטניות. ואם זה לא קשה מספיק – התווסף עוד אתגר למשימה: להכניס בעצמי עגלת תאומים לרכב. בפעם הראשונה שעשיתי את זה בעצמי הרגשתי סופר וומן. הרגשתי שאין דבר שאני לא אוכל לעשות בחיים ושהכל קטן עלי.


פעמיים. ואז שוב פעמיים

להיות אמא לתאומים זה לעשות הכל פעמיים: להחליף חיתול פעמיים, להצחיק פעמיים (מזל שהם קהל שבוי), לנשק פעמיים, להאכיל פעמיים, לקשור בכיסא הבטיחות באוטו פעמיים, להלביש במעיל פעמיים, להשכיב לישון פעמיים. אה, וצריך גם לתת תשומת לב פעמיים. כל כך קשה, הפעמיים הזה. החצי הזה מאמא. בכל פעם שאת חווה רגע מושלם של צחוק, חיבוק, התרפקות של אחד, את חייבת לעשות מאמץ עילאי כדי להישאר "שם", ברגע הזה, ולא לחשוב לרגע: מה עם אחיו? איפה הוא פיזית עכשיו? האם מקנא או שזקוק לי? כמה קשה להגיד לילד שמטפס עלי ורוצה חיבוק שעוד רגע אמא תתן לו חיבוק, כי עכשיו היא מחבקת את אחיו.

אבל היי, לא הכל קורע לב…גם הרגעים היפים באים בכפולות: כשאת מצחיקה את שניהם בבת אחת (קהל שבוי עם הומור לא הכי ברמה..), כשתאום אחד מלטף את אחיו (אבל ממשיך ומושך לו את השיער עד דמעות), כשהם יושבים יחד ומשחקים יחד- לבד, כל אחד בעולמו השונה (ונותנים לי לשתות קפה), כשהם לומדים מילה חדשה, כשהם מניחים עלי את הראש.
בכלל, לגדל תאומים זה דבר מדהים. מדהים כמה שונים יכולים להיות שני ילדים שגדלו לאותם זוג הורים, באותן נסיבות ובאותו גיל. כמה מאתגר זה לענות לכל ילד על הצרכים שלו בו זמנית. כמה מעניין זה לחשוב איך לטפח כל ילד בדרכו שלו. כמה מלמד זה להשתדל להיות סבלן כשכל ילד גדל בקצב שלו, באופי שלו.בו זמנית.
זו הורות מחושבת, לא ספונטנית אבל מאוד משותפת- וזה כיף ענק. זה מעודד שיש על מי להישען, זה משעשע (בדיעבד) לקרוא בקשר (כלומר, במוניטור של החדר ילדים) לרוני שיבוא לתגבר אותי כי עושים לי "פאודה" (כלומר, שני הילדים התעוררו פתאום ביחד).  בכלל, הומור הוא כלי חשוב מאוד להורים בכלל, ולהורים לתאומים בפרט.
שאלו אותי הרבה אם רוני עוזר לי. זה קצת מצחיק. כי רוני לא עוזר, רוני הוא שותף מלא בתאגיד השמנמנים שיצרנו. אם כבר, אני חייבת להודות שלא פעם ולא פעמיים תפסתי אותו נושא בנטל גם עבורי. לכן מדובר בתאגיד כל כך מוצלח…

במקום תובנות על הורות

אני מסתכלת לאחור על השנה המדהימה שעברתי. חשבתי שיהיו לי יותר תובנות על הורות, על החיים ומשמעותם, על מהי אהבה. אבל לא. במקום זה יש את ההכרה, שקרה לי משהו אדיר. מטורף לעתים, מייאש לפרקים ובעיקר מלא באושר גדול. יותם וירדן העניקו לי את הזכות להיות שוב קצת ילדה, ולגדול מחדש יחד איתם. ובכל פעם שאני נתקפת קנאה באימהות לילד אחד (ויש לא מעט פעמים כאלו) אני אומרת לעצמי, שלי ניתנו שתי הזדמנויות לתקן, לאהוב ולגדול. וחוץ מזה, כל עוד אני מצליחה להכניס לבד את העגלה לאוטו – מי יכול עלי?


5 מחשבות על “העשרים שנה הראשונות הן הכי קשות”

  1. כתיבתך בתי מדהימה, מעניינת, מציגה נקודת מבט מרתקת ולא שגרתית, מלאת הומור בקיצור שמח שאת כשרון כזה גדול.

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן