הייתי כבר בשדה התעופה, אחרי הצ'ק אין, הבידוק והכל. מוכנה כבר לעלות לטיסה. ואז טלפון מרוני, שמודיע לי ששכחתי לארוז את הדבר החשוב מכל (כמעט): את המחברת שלי. איך אני אמורה לעבור את הנסיעה הזו בלי ה-מחברת???
 |
| ה – מחברת. בלעדייך אני חצי עיינה |
***
עמדתי לפני ביקור של שבועיים בארץ. פעם ראשונה שאני רחוקה כל כך הרבה זמן מהילדים. פעם ראשונה מזה זמן רב שאני טסה לבד לבד. כל כך הרבה דברים הפחידו אותי – אבל הפחד הכי גדול שלי היה מאיך אסתדר בלי מחברת לכתוב בה? אולי זה היה מין פחד כזה שנועד להסוות פחדים אחרים ויותר מהותיים. כמו – איך אסתדר שם בארץ? האם ישמחו לראות אותי? האם יהיה לי חם באופן קיצוני?
הביקור הקודם שלנו בישראל היה לפני כשמונה חודשים. תיכננו אותו לפרטי פרטים, כולל תאריכים ומקומות. צחקו עלינו שהפכנו להיות אמריקאים שעובדים רק עם לו"ז מתוכנן מראש, אבל אנחנו יודעים שביקור משפחתי שכולל תאומים בני שנה וקצת (אז) הוא לא קרקע טובה לספונטניות.
כלקח מהביקור ההוא, ואולי מתוך רצון פנימי להרגיש חופשיה ככל האפשר, החלטתי שאני לא קובעת כמעט כלום. מטרת הביקור הייתה מוגדרת: להפתיע את בת דודה שלי שמתחתנת. זה היה העוגן שמסביבו שחיתי בין פגישות ואנשים.
 |
| אני על קו 63 בת"א, מדגמנת ספונטניות וחופשיות |
מה אמורים להרגיש כשממריאים לבד הביתה? כשבעצם הבית הוא פה וגם פה? איך מסתכלים על האנשים שעזבת? הם רואים בכלל כמה השתנה בי?
ביקור בארץ למי שגר בחו"ל יותר מכמה חודשים הוא לא דבר קל, עם כל האושר האמיתי שהוא מביא. מעבר לעובדה שהוא נועד לפצות במקצת על תחושת הגעגועים, הוא גם מביא איתו לא מעט מחשבות. על הבחירות שלי בחיים, על דרך ההסתכלות שלי על דברים.
ישראל היא מדינה חמה, למקרה שלא שמתם לב, ואחרי שנה וחצי בקור של מישיגן, הגוף מסתגל לטמפרטורות נמוכות ושוכח שפעם 25 מעלות נחשבו למזג אוויר נעים לבילוי בחוץ, ולא לחום אימים.
אני חושבת שהעובדה שהזעתי את נשמתי מרבית הביקור היא מטאפורה נחוצה לתחושות הפנימיות שלי. פתאום קלטתי כמה הרבה השתנה בי: התחלתי ליזום סמול טוקס עם אנשים זרים (אני!), אמרתי "תודה" ו"סליחה" והופתעתי כאילו לראשונה מהחוצפה הישראלית. אני! המתנתי בסבלנות ראויה לציון במשך שעה בחום של אוגוסט בזמן שהורידו את כל הנוסעים מהרכבת.
 |
| דברים שלא השתנו בי: הרצון לרדת מהארץ כשאני נתקלת בדיסק הזה |
וגם אתם, חברים ומשפחה, השתניתם. חלקכם ילד ילדים בזמן הביקור שלי, ילד שני, כזה שהופך (שוב) את החיים לחלוטין, חלקכם מבואסים בחלקכם ושואלים שאלות על החיים שלהם, חלקכם מתחיל דברים חדשים בחיים וחלקכם מאושר כמו שלא ראיתי בעבר.
חשבתי לעצמי שכשאחזור למישיגן, לקור ולגשם, ירדו שוב הטמפרטורות הפנימיות, אחזור לשיגרה וארגיש שכלום לא משתנה לי בחיים.
אבל אז חזרתי וגיליתי שהילדים פתאום גדלו, ושהקיץ כבר חזר לתנומה עד הקיץ הבא ושבמישיגן כמו במישיגן, כל הרכבות מגיעות בזמן, ואין שום דבר מוזר במישהו זר שיוזם איתך סמול טוק על החיים שלו. ושלמזלי, המחברת שלי מחכה לי בדיוק באותו עמוד בו השארתי אותה.
***
עוד קצת תמונות יפות מהביקור: יפתח, אחי הצעיר מראה לי עולם ולוקח אותי לביקור בשכונת נחלאות בירושלים:
 |
| ועל התמונה הזו אחי הגדול עילם היה אומר : "יפתח, תתגלח!" |
