חיים לרגע לא, לא מתכננים שבוע קדימה. לא יום אחד ahead. זה לא שאנחנו ספונטניים, אנחנו חיים במציאות הזויה. תקראו לזה “שכונה מטורפת”, “מציאות חיינו” ועוד קלישאות. לא משנה איך תציגו את זה – קוראים לזה לחיות מהרגע להרגע, בלי להרגע לשניה אחת. אלה לא חיים, זה שבריר של משהו, זה פסע ממשהו. אני…

שוב שוב מלחמה, ושוב אזעקה, ושוב למידה מרחוק. מאגרי הכוח שלי הולכים ונשחקים, למעשה הם כבר כמעט לא קיימים. כולנו עובדים על אדים. על שאריות של מה שנשאר. תאי המוח לאט לאט מתאדים, מאגרי הסבלנות הולכים ואוזלים, תופעות פיזיות מוזרות כמו קור בכפות הידיים מתחילות להתעורר. טירלול, זה מצב הצבירה הנוכחי. עוד שיגור ועוד…

אמץ חטוף גם אני נצמדתי למסך הפלאפון, ואז הטלוויזיה ואז עוד קצת הפלאפון ביום שהחטופים החיים חזרו. דמיינתי את היום הזה כבר שנתיים: כולנו יושבים מול המרקע, אני מסבירה לילדים מה קורה ואיך אלון אהל חוזר. אין לי שום קשר לאלון אהל, אבל איפושהו במהלך המלחמה הרגשתי שזה גדול עלי, המספר הבלתי נתפס של…

ויולה לאחרונה גיליתי שהבלוג הזה חוגג עשר שנים. הוא התחיל להתפרסם ביולי 2015 (הנה קישור לפוסט הראשון: משהו של מישהו בפעם הראשונה ) השבוע הבן הצעיר שלי יחגוג 5. והיום זה שש שנים מאז שעשינו את אחד השינויים הבטוחים בחיינו ועברנו לכפר תבור. זה זמן של מספרים. הכל ממוספר ומחושב: זיכרונות של אנשים, מקומות, אירועים,…

בחודש שעבר נקלעתי לאירוע "זיכרון בסלון". אני כותבת "נקלעתי", כי עד לאותו האירוע חשבתי שכדי להעביר אירוע של "זיכרון בסלון" אני צריכה להיות לפחות בת 40…אה, אוקיי. אני כבר בת 41 וחצי למען השם. אמא שלי, שועלת זיכרון בסלון ותיקה, נידבה אותי למשימה. וככה מצאתי את עצמי מדברת בזיכרון בסלון אצלנו בכפר תבור, על…