"אני יודע על מה השיר הזה, זה על האנשים שמתו" אמר לי איתמר כששמע את "התקווה" בחזרות למצעד הדגלים של הכפר. ישבנו על הדשא ועניתי בשליפה "לא, זה על התקווה לאיזה כיף יהיה לחיות פה יום אחד".
אנחנו מגדלים את הילדים שלנו למוות, לעצב על מה שהיה ולא נוטעים בהם את התקווה לטוב שעוד יהיה. בד בבד אנחנו מנסים לאחוז בתקווה ולשמור עליה שלא תינזק, כמו שאנחנו שומרים על ילדינו, על התינוקות שלנו. קשה מאוד לשמור על התקווה באזור הזה של הגלובוס. קשה לגונן על הילדים שלנו לפעמים. הנה למשל, הייתה לי תקווה כמוסה שמצעד הדגלים הזה יתבטל, כי מה לי ולצעידה כמו חיילים במצעד שכולו אזרחי?! אז קצת קיוויתי שהמלחמה עם איראן תספק תירוץ מרשים דיו כדי לבטל את התס"חים המיותרים (בעיני) ותמנע ממני לצעוד עם בני הצעיר, אבל המלחמה (סוג של) נגמרה. לשמחתי, גם איתמר לא התלהב יותר מדי ממצעד הדגלים. הוא העדיף להתרוצץ בדשא ואני זרמתי איתו. בסוף הלכנו לאכול גלידה (טעימה!). יותר מהדגל, יותר מהסמלים, יש את התקווה הזאת שפעם עוד יהיה טוב יותר. זו תקווה שלפעמים פורצת ולעתים דועכת, כמו להבה של נר.
ויש אנשים שצפירות מבלבלות אותם. ירדן נכנס לממ"ד ישר איך שהתחילה הצפירה של ערב יום הזיכרון. כמו חייל מתורגל בצבא הילדים הוא ניגש לממ"ד והדליק בו את האור. הנה, התרגול עובד כנראה. היה לנו קרוב לחודש וחצי של תרגול.
אני לא יודעת מה אנחנו מלמדים את הילדים שלנו, מה אנחנו מנחילים להם ומה בסוף יתפוס. זו אזעקה או צפירה? זה זיכרון או מחשבה על תקווה? הילדים האלה, הפרחים האלה עוד יפרחו ואז נגלה. ואז אולי יגלו בעצמם.
