סבלנות. לכל דבר צריך סבלנות. יש קו דק שאמור להימתח בין לגדל סבלנות למשהו מסוים ועד לנקודה שבה צריך לזעוק "נגמרה לי הסבלנות" ולרוץ להשיג אותו.
בקו הזה אני חיה, במתח הזה אני משחקת. לפעמים אני בהלם מכמה סבלנות יש לי לדברים מסוימים וכמה מעט סבלנות יש לי לדברים אחרים. השריר הזה של הסבלנות גדל בגיל הזה שלי. כבר צריך שתהייה לי אפס סבלנות לדברים מסוימים ובו זמנית סבלנות להשקיע בדברים. דברים שפעם לא הייתה לי סבלנות אליהם. לפעמים אין לי סבלנות לילדים שלי, בשר מבשרי. לא קל להודות בזה, אבל בואו נחליט שגם להם לא תמיד יש סבלנות אלי ולעתים הם אף צריכים לגדל סבלנות בכמויות כדי לצלוח את מצבי הרוח שלי, "כישרון" השירה שלי ועוד מאפיינים אישיותיים שיפה להם השתיקה.
ויש שאלות שאין לי סבלנות אליהן כמו: "למה הלכת להיות מורה?". מי שמכיר אותי באמת לא ישאל את זה כי מי שמכיר אותי באמת יודע שלא הייתה לי אופציה אחרת, ש"הוסללתי" לזה, שלמעשה רק בגיל מבוגר יחסית הסכמתי להסתכל למציאות בפנים ולהגיד שכן, אני רוצה להיות מורה ותפסיקו לגחך. אז מה אם ידעתם את זה כל חיי.
והוראה, חינוך, זה מקצוע שצריך בו המון סבלנות. סבלנות לתהליכים, סבלנות לאנשים נסבלים פחות וכאלה שיותר. סבלנות לתלמידים, סבלנות לשאלות. מי שמכיר אותי תוהה איך יש לי את הסבלנות הזו בתוכי לכל הנ"ל. כן, שתי סתירות יכולות להתגורר בדירה שכורה אחת.
זה מזכיר לי את התקופה שעבדתי בשירות לקוחות של חברת טלפוניה גדולה וכתומה, ונמדדתי על כל היבט של עבודתי, במיוחד משך הזמן שלקחה כל שיחה. אני זוכרת בעיקר את השיחות הארוכות, שנמשכו הרבה מעבר לזמן שהוקצב לזה על ידי האחמ"שים ולרוב בקצה השני היה איזה קשיש עם חוסר הבנה מוחלט במכשירים ניידים. הייתה לי משום מה הסבלנות להקדיש את הזמן כדי להסביר שוב ושוב איך מכוונים שעון או שולחים הודעת SMS (זה היה לפני עידן הוואטסאפ). זו כנראה הייתה המורה הרדומה שבי, שנשלטה על ידי הסטודנטית לתקשורת וניהול שהייתי אז. המורה שבתוכי רצתה לוודא שהמישהו האלמוני בצד השני הבין הכל, ולמרות שהייתי מאוד צעירה ומהירה – הייתה לי הסבלנות לנהל שיחה ארוכה (שבסופה ננזפתי כמובן על אורכה המוגזם). היום לא תתפסו אותי מנהלת שיחות טלפון של יותר מדקה עם אנשים זרים, קצת נגמרה לי הסבלנות לזה. אולי זה בגלל שהתבגרתי, אולי הטכנולוגיה השתנתה ואולי לא משלמים לי על זה…
ולמרות שסבלנות זה דבר שפוחת עם הגיל, הגיל מאפשר סבלנות רבה יותר לתהליכים. זו סבלנות אחרת. עשיתי בסבלנות שנתיים של תואר להסבה להוראה ואפשר לומר שנהניתי כמעט מכל רגע. כי אני של ההסבה הייתה עם יותר פניות וסבלנות להקשיב באמת בשיעורים, ופחות התרגשה מכל המסביב ואולי גם הרגישה שהכל קצת פחות גורלי אחרי גיל 40. ואולי אני של ההסבה היא לא אותה ילדה מבוהלת בת 23 שנורא רצתה להיות קופירייטרית אבל לא את כל המסביב, ולמדה שלוש שנים של תואר מעניין אבל לא הייתה לה את הסבלנות שיש רק למי שעושה תואר אקדמי עם אנשים שצעירים ממנו בעשרים שנה. גם זה היה משהו, להיות מהגדולים. יותר קרובה למרצים בגיל ובתחומי העניין, אבל סטודנטית כמו כולם, כמעט. יש משהו בחוויה הזאת שמאוד מעצב את המורה שאני היום, ולמרות שרוב הזמן אני עוד לא יודעת איזו מורה אני רוצה להיות כשאגדל – אני מגדלת בתוכי את הסבלנות לחכות ולגלות.
