חשיפה היא דבר קשה עברי. כל פוסט כזה נכתב בהרבה מאמץ ומצד שני יש בו המון הקלה עבורי. זו הסיבה שהפוסט הזה נכתב אצלי בראש כבר כמה שבועות, עד שהבנתי שכדאי "לשחרר" אותו מאשר להמשיך ולחשוב עליו. בחודשים האחרונים השתתפנו כל המשפחה בצילומים של סרט. סרט גמר של כמה חבר'ה חמודים ממגמת תקשורת בתיכון "כדורי".…

איפה ההשראה הארורה הזאת, כשאני צריכה אותה כאן ועכשיו מתחמקת ממני בדרכי לילה צדדיות, מתעללת בי כשאני אוחזת בהגה. איפה היא ההשראה הארורה הזו, כשבוער לי בבטן, כשהלב מתפוצץ מכלום. בורחת לי כשאני סוגרת חלון, מקניטה אותי כששואלים מה איתי. ההשראה הארורה הזו, היא לא פה, היא לא שם. היא לא בשום מקום בעולם.…

התעייפתי. נדמה שכולם נמצאים ב"מצב קורונה". גם אני, זה ברור. אנשים אומרים שהם מנצלים את הזמן הזה להתבוננות פנימית: עושים יוגה ומתחברים לחלקים בתוכם שלא ידעו שהם קיימים. אנשים אומרים שהם מקדישים את הזמן הזה כדי להתכונן ליום שאחרי: מתכננים לעצמם אסטרטגיות יציאה ולידה מחדש. אנשים אומרים שהם מאפשרים לעצמם בזמן הזה להתעמק בכאן…

אי שם, בגלקסיה רחוקה מאוד, שבוע לתוך ההסגר: שמתי את נפשי בכפי, וזה לא מעט בימים אלה ("ימי קורונה", כפי שכולם אוהבים להגיד) ויצאתי לחנות צעצועים. בימים כתיקונם זו ממש לא פעילות מועדפת עלי, אבל הימים הם ימי קורונה וכבר שבוע פלוס אנחנו עם הילדים בבית  ואם האיומים לסגר יתממשו – אז הלך עלינו.…

                  כנראה ככה הרגישו אנשים בתקופת השפל הגדול או מלחמת העולם הראשונה, או כל תרחיש אפוקליפטי אחר שתוקף את האנושות. כבר שבוע כמעט שאנחנו כלואים בבית: אני, רוני, יותם וירדן יחד עם מירי, חתולתנו הנאמנה. זה התחיל מהדחקה של המצב. תחושה שלנו זה לא יקרה ולא…