בתור אמא במשרה מלאה לתאומים, יצא לי לעצור לא פעם ולתהות איזו אמא אני: האם אני מהאימהות המתייעצות שמעלות פוסטים במאמאזון? (לא!) אולי אני מהאימהות המשקיעניות שמכינות עם הילדים יצירות? (שונאת את זה, ירדן אוכל כל הזמן את המדבקות) או שדווקא אני אמא בשלנית, שרק מחפשת לפנק את הילדים בתבשיל יצירתי אך בריא? (אני לא, לטובת הילדים רוני נושא בנטל).
עד שאחליט סופית איזו אמא אני, הגעתי למסקנה שאני אמא קצת שחוקה. שנה וקצת של גידול אינטנסיבי של ילדים, יכול להיות דבר מתיש, כך מסתבר. הילדים כבר כמעט הולכים (לפחות כשהם לא מעמידים פנים, ונגיע לזה) הם מחפשים אתגרים חדשים והאמת שאם אני אשמע עוד פעם את הדיסק של פרפר נחמד בלופ – אני אתקוף את בץ.
עד שאחליט סופית איזו אמא אני, הגעתי למסקנה שאני אמא קצת שחוקה. שנה וקצת של גידול אינטנסיבי של ילדים, יכול להיות דבר מתיש, כך מסתבר. הילדים כבר כמעט הולכים (לפחות כשהם לא מעמידים פנים, ונגיע לזה) הם מחפשים אתגרים חדשים והאמת שאם אני אשמע עוד פעם את הדיסק של פרפר נחמד בלופ – אני אתקוף את בץ.
כך, הגענו למסקנה שכדאי להכניס את הילדים למעון. אני חושבת שדחיתי את ההחלטה להתחיל לחפש בגלל ש…ובכן, לא היה לי ממש מושג איך מחפשים פה מעון. כל המידע שיש לי על מעונות וקבוצות הוואטסאפ שלהם הוא מהחוויות של חברים ומשפחה בישראל. למזלי יש לי פה את הדר, שהיא אמא לשלוש בנות שידעה להגיד לי מה חשוב ומה לא, ובעיקר עודדה אותי לא לפחד לשחרר, ולשים אותם במעון.
נכון, אין לי ממש נקודת השוואה, אבל נראה לי שהמעון שהילדים הולכים אליו הוא בסדר גמור. בדרך למעון הזה גיליתי כל מיני דברים שלא ידעתי: למשל, מכיוון שמקובל שאימהות פה נשארות עם הילדים עד גיל מאוחר יחסית בבית, קיימות מעט מאוד אופציות של גנים לילדים שהם סביב גיל שנה. בכלל, אני קיבלתי את הרושם שמעון בגיל הזה הוא יותר לבייביסיטינג. מה שמוביל אותי לעובדה הבאה: במעון שהילדים הולכים אליו, יש אפשרות לקבוע בכל יום כמה שעות הילדים ישהו במעון. בכל סוף שבוע אנחנו רושמים מתי אנחנו רוצים שהילדים יבואו– וזה יכול להיות גם ליום אחד בשבוע למשך שעתיים- או לחמישה ימים בשבוע. אני לא יודעת כמה השיטה הזו נכונה וטובה בכלליות. לנו זה עובד- וזה מאפשר לנו להכניס אותם לכמה שעות בכל יום.
האמריקאים מתים על Paper Work. רק כשהגעתי לפה הבנתי מה המשמעות האמיתית של המושג הזה ולמה הוא כולל את המילה "עבודה". Paper Work היא לחיצת היד של אמריקה. זה מסמל שאתה מתכוון לקחת את כל העסק הזה ברצינות. ולא משנה אם זה במשרד הרישוי או בגן ילדים. אם רצית להירשם למקום מסוים או לעבור הליך פורמלי – ואין ערימת ניירת רצינית למילוי שמתלווה לזה- ברח מהר, מדובר בנוכלים שרוצים לעקוץ אותך.
כך, כמיטב המסורת, ניגשתי ומילאתי את ה Paper Work הרלוונטיים למוסד המכובד שהוא הגנון של ילדיי. מה כללה הניירת? ובכן: טופס המציין את התפריט היומי המוגש בגן, טופס ה"אני מאמין" והפילוסופיה החינוכית של הגן, טופס מידע בנוגע להתמודדות עם נשיכות, טופס למילוי כל ההיסטוריה הרפואית של הילד, טופס פרטים של ההורים, טופס למי לפנות במקרה חירום וטופס שמאשר שעברת, חתמת ומילאת את כל הטפסים האחרים.
אני חושבת שהסיבה שאני כל כך שונאת Paper Work זה בעיקר בגלל שהטפסים האלה כשהם נוגעים לילדים, מגיעים בזוגות. ואז אני צריכה למלא אותם פעמיים. לכל ילד. לפעמים זה גורם לי לרצות לוותר על כל העניין הזה של להקנות להם "ניפרדות".
אני חושבת שהסיבה שאני כל כך שונאת Paper Work זה בעיקר בגלל שהטפסים האלה כשהם נוגעים לילדים, מגיעים בזוגות. ואז אני צריכה למלא אותם פעמיים. לכל ילד. לפעמים זה גורם לי לרצות לוותר על כל העניין הזה של להקנות להם "ניפרדות".
הגמישות והשליטה שיש לנו על הלו"ז של הילדים, נמצאות בסתירה גמורה לחוסר השליטה שלנו כהורים, כשזה נוגע לנהלי המחוז/העיר/המדינה/הממשל הפדרלי. כך למשל, ביקשנו מהצוות (החביב!) לא לתת לילדים כוס חלב במסגרת הארוחה ולהציע להם מים במקום. נענינו ב"לא" חד משמעי. מסתבר שהגן עובד עם תוכנית הזנה שכנראה כפופה למחוז/לעיר/למדינה/לממשל הפדרלי, שלא מאפשרת שום שינוי אלא אם כן הנהלת הגן חותמת על Paper Work עם אישור רופא שלילד אסור לשתות חלב מסיבה רפואית. כבר הרהרתי במוחי על הבקשה שלי מהרופא, אבל אז נזכרתי שגם אצלו בדרך כלל יש Paper Work, וויתרתי.
כבר עברו שלושה שבועות. בינתיים ירדן היה חולה פעם אחת, ויותם ננשך על ידי ילד אחר. למרות שהקורבן עצמו לא התרגש יתר על המידה מהנשיכה, קיבלנו "אאוצ'י ריפורט" שמתעד במדויק את התקרית. ללא ציון שם התוקף, אך עם ציון זירת האירוע והזמן (עשרה לעשר בפינת המשחקים).
בסוף כל יום אנחנו מקבלים דו"ח מפורט (מידי) על כל ילד ומעשיו בגן (באמת, גברת גננת, אין צורך לכתוב במודגש שהילדים שלי טחנו עוד שתי מנות נוספות של טורטיה!) והכי חשוב- הילדים פורחים, ושמחים להגיע בכל בוקר. כמו כן, הם בעיקר בוכים כשאנחנו באים לקחת אותם.
 |
| אאוצ' ריפורט |
 |
| עוד יום בגן, עוד paper work |
עוד אנקדוטה מעניינת/משונה. הגננת דיווחה לנו שירדן הולך בחופשיות בגן. היינו בטוחים שהיא התבלבלה אבל היא אמרה: "לא, גם יותם וגם ירדן הולכים פה". זה שיותם הולך אנחנו כבר יודעים, הוא צועד בבית כבר תקופה. אבל עד עכשיו היינו בטוחים שירדן עוד לא הולך. כי בבית הוא לא הולך. מסתבר שירדן מנהל חיים כפולים ונהנה לשטות בנו כשהוא בבית.
מפה לשם, עד שהחלטתי איזו אמא אני, גיליתי שאני אמא לילדים עם אופי.