הימים האחרונים בבית שלנו במישיגן, מרגישים לי כמו סרט שמריצים אותו בהילוך חוזר מהסוף שלו אל נקודת ההתחלה. מבית רגוע, יציב ומלא ברהיטים ובחפצים, לאט לאט הוא הופך להיות בית ריק. החפצים נארזים אט אט במזוודה, הרהיטים נמסרים, אנשים זרים דופקים בדלת ולוקחים פיסות מהחיים שלנו בשנתיים האחרונות. הסרט יגיע להתחלה שלו, וגם לסיומו בבוקרו של יום ראשון הקרוב. אז ניקח את כל מה שהחלטנו לשמור ולארוז הלאה יחד איתנו בהמון מזוודות, נעלה על מטוס ונחזור לישראל. לסרט אחר לגמרי.
יש משהו עצוב מאוד בבית מרוקן מחפצים. מישהו הפך את השיגרה שלנו על פיה ואנחנו לא מוצאים מקום נוח לשבת ולשתות קפה יחד בערב, כי מישהו לקח את הספה.ואת הטלוויזיה.
כבר לא כל כך בא להכין ארוחות כי נפטרנו ממרבית האוכל והכלים במטבח, וכל רגע פה נאסף לשקית הדמיונית של הזיכרונות שמותר לנו לקחת. מזל שעל זכרונות אין אובר ווייט.
כמו בכל סדרת דרמה טובה, הפוסט הזה יחולק לשניים. שני החלקים ידברו על תקופת החגים והחורף המואר שעברנו, אחד מהם ידבר על חברות והשני על משפחה. אין מה לעשות, אי אפשר לכתוב פוסט על כריסמס בלי להיות קצת דביקים.
כבר לא כל כך בא להכין ארוחות כי נפטרנו ממרבית האוכל והכלים במטבח, וכל רגע פה נאסף לשקית הדמיונית של הזיכרונות שמותר לנו לקחת. מזל שעל זכרונות אין אובר ווייט.
כמו בכל סדרת דרמה טובה, הפוסט הזה יחולק לשניים. שני החלקים ידברו על תקופת החגים והחורף המואר שעברנו, אחד מהם ידבר על חברות והשני על משפחה. אין מה לעשות, אי אפשר לכתוב פוסט על כריסמס בלי להיות קצת דביקים.
עוד אכתוב על המעבר, על הטיסה ועל כל מה שמתלווה לזה, אבל מכיוון שזכרונות לא שוקלים דבר אני מרשה לעצמי לשוטט עוד קצת במשעול הזיכרונות, ולהעלות על המסוע זיכרונות מתוקים אחרונים ומוארים מהחודשיים האחרונים. מוכנים? הנה אנחנו ממריאים.
***
חודש דצמבר היה חודש מואר ומיוחד עבורנו. זו התקופה של הכריסמס,שאני חייבת לציין שאני ממש אוהבת. לא בגלל האמונה אלא יותר בגלל התחושה החגיגית שמתלווה להכל, השלג שיורד כאן ומשתלב באורות החגיגיים שנתלים מחוץ לכל בית. זה מתחיל בערך חודש לפני החג עצמו, ואז גם החלו החגיגות אצלנו: דנה וברק באו להתארח אצלנו. הסיפור הוא כזה: דנה ואני חברות נפש מהתיכון, שתינו למדנו עם ברק באותה כיתה. איפושהו במרוצת השנים דנה וברק נעשו זוג, התחתנו וכעת הם מתגוררים בסן פרנסיסקו, הידועה כיקום המקביל (בערך) של מישיגן. אם דנה לא היתה יוזמת את הביקור ומחליטה לבוא כל הדרך אלינו – ייתכן ולא היינו מספיקות להיפגש, ואני כל כך שמחה שדנה, כמו הדנה שהיא ושהייתה תמיד, שמרה על יכולת היוזמה שלה ובאה לבקר אותנו יחד עם ברק כמובן. מיותר לציין עד כמה התרגשתי וחיכיתי לביקור הזה, שהוא גם איחוד של שתי חברות טובות שלא התראו למעלה משנתיים (!) וגם למעשה הוא מיני פגישת מחזור של כיתה י"ב 1 (מינוס עוד שלושים ומשהו איש…). כשאת מחכה לביקור כזה, את מכינה את עצמך שייתכן והוא לא יהיה כל מה שאת מדמיינת ומקווה. והנה, כמו בסרטי כריסמס, זה היה מעבר לחלומות הכי ורודים שלי.
מהרגע הראשון זה הרגיש לי כאילו לא נפרדנו ופשוט המשכנו מאותה הנקודה. הילדים נהנו כמובן מתשומת הלב ונראה לי שחברות חדשה צמחה לה בין יותם לברק. או כפי שיותם כינה אותו "בררררק" עם מבטא אמריקאי.
הכרנו להם את לנסינג ושמענו על החיים בצד השני של המדינה, נסענו לבקר באותם מקומות אהובים ומוכרים לנו פה במישיגן, אולי בפעם החמישית – אבל זה הרגיש אחרת. זה הרגיש שונה וכייפי וחדש. המשכנו איתם את הטיול וסיימנו אותו בשיקגו. שיקגו נמצאת כארבע שעות נסיעה מאיתנו. היא עיר יפה, ושונה כל כך מלנסינג. יחד עם זאת, גם שם היה קר אבל נהנינו מאוד מאווירת חג המולד שנפרשה כמו שמיכה מוארת על פני כל העיר. זו היתה הזדמנות מופלאה להשלים פערים, לדבר באמת ובעיקר להרגיש קצת חגיגיות.
הכרנו להם את לנסינג ושמענו על החיים בצד השני של המדינה, נסענו לבקר באותם מקומות אהובים ומוכרים לנו פה במישיגן, אולי בפעם החמישית – אבל זה הרגיש אחרת. זה הרגיש שונה וכייפי וחדש. המשכנו איתם את הטיול וסיימנו אותו בשיקגו. שיקגו נמצאת כארבע שעות נסיעה מאיתנו. היא עיר יפה, ושונה כל כך מלנסינג. יחד עם זאת, גם שם היה קר אבל נהנינו מאוד מאווירת חג המולד שנפרשה כמו שמיכה מוארת על פני כל העיר. זו היתה הזדמנות מופלאה להשלים פערים, לדבר באמת ובעיקר להרגיש קצת חגיגיות.
מה שריגש אותי במיוחד בביקור של ברק ודנה, היתה העובדה הפשוטה שחברות שנבטה לה אי שם בתיכון, הצליחה לשמור על עצמה טוב טוב מפגעי הזמן והחיים. והנה, אנחנו פה היום גם עם הדור השני לחברות הזו, מטיילים לנו בעולם ולא משנה כמה זמן יעבור עד הפעם הבאה שניפגש, לא משנה איפה ניפגש בפעם הבאה – פשוט נמשיך מאותה הנקודה.
 |
| שיקגו |
 |
| שיקגו |