(הפוסט נכתב ב-5.12.17, יום לפני יום הולדתי)
יומולדת מתקרב הוא זמן לערוך כל מיני חישובים בראש, של מה הספקתי, מה כבר אולי לא אוכל להספיק – ובעיקר איזו שנה מחורבנת ואיזה גיל מחורבן זה 34.
גיל 34 תפס אותי לא מוכנה. לא מוכנה להקרבות ולא מוכנה לקרבות שעמדתי לעבור.
זה גיל שהכריח אותי להתבגר בבת אחת, בלי תקופת חסד ובלי אפשרות להרהר על כך.
זה הגיל שבו נולדתי כאמא לילד עם אוטיזם.
זה גיל שאילץ אותי לוותר לחלוטין על שיפוטיות ולאמץ אל ליבי אופטימיות, כי אי אפשר היה לצלוח את הימים אחרת.
זה היה גיל שבו הבנתי שמשפחה זה הנכס היחידי שיש לאדם. ואנחנו, במשפחה הקטנה שלנו, לא התפרקנו כמשפחה השנה. נשברנו לעצמנו כל אחד בנפרד. התאבלנו ביחד ולחוד. שנה מחורבנת.
זו הייתה שנה שהקרקע נשמטה תחת רגלינו. ואולי בעצם מעולם לא הייתה שם. הבטחות לא נותנות דבר, ותקוות הן יפות, אבל גם הן מתפוגגות. זו הייתה שנה שבסיומה הבנתי שיש בי כעס, והנחתי לעצמי לשאת אותו ולקבל אותו. למדתי לא לפחד מהכעס.
זו שנה שבה למדתי מיינדפולנס ותרגלתי שפיות. כשהכל סער בחוץ ובפנים – ניסיתי לנשום ולצוף.
זו הייתה שנה של סיום ופרידה, וחור בלב שלא יחלים. פרידה מאנשים, פרידה ממקומות, התרחקות.
ולצד כל השיט, זו הייתה שנה של אומץ. אולי לא גדול, אולי לא מזהיר – אבל אומץ.
ולצד כל השיט, זו הייתה שנה של אומץ. אולי לא גדול, אולי לא מזהיר – אבל אומץ.
ואומץ הרבה פעמים מנבא הגשמת חלומות. למדתי השנה לחלום בגדול ולא לפחד מזה, אבל גם להבין שיש חלומות שלא יתגשמו. וחלומות שכבר התייאשת מלחלום – פתאום מתגשמים ועושים אושר. אמיתי. של כאן ועכשיו.
זו הייתה שנה שהלילה נגמרת. פרק חדש מתחיל. הלוואי.
כתיבת תגובה