היום הוא ה-29 בפברואר. שזה כמובן יום מיוחד כי הוא מגיע רק פעם בארבע שנים. כאן לא עובר שבוע בלי שיש בו יום חגיגי. כך למשל, רק בחודש החולף ציינו את Day Groundhog, National Wear Red Day וביום רביעי הקרוב, למקרה ואתם לא מעודכנים, מתקיים Read Across America Day. למרות שכמעט כל יום הוא חגיגה באמריקה (כי ככה זה פה, לא ידעתם?) ולכאורה אני לא אמורה להתרגש מעוד יום שנוסף ללוח השנה, משהו בתוכי נכנס לאווירה חגיגית עם בוקרו של היום הזה.
חשבתי על זה, שהיום אני חייבת לעשות משהו מיוחד. הרי לוח השנה נותן לנו עוד יום אחד שלם ליצור, לחלום, לעשות בו, שלא ניקח??
איתרע מזלי, ושכחתי שחגיגות ה- Leap Day(ככה קוראים פה ל-29.2) התנגשו עם חגיגת יציאת השיניים הטוחנות של ירדן. וכך ביליתי את רובו של היום עם ילד חולה ומסכן. החגיגות בוטלו כמובן, ואני נותרתי עם המחשבה על כך שלמה לעזאזל כל כך חשוב לחגוג בדיוק ביום שאנחנו אמורים לחגוג? זה קצת אירוני שבארץ של חופש בלתי מוגבל, בכל שבוע כמעט יש יום שבו אומרים לנו מה לחגוג. לפעמים זה דברים חשובים כמו יום הצבא שנחגג פה במאי, אבל לפעמים זה פשוט מטופש. אני יכולה להישבע שראיתי פה פעם בלוח שנה את יום החיוך הבינלאומי.
כמו כל דבר שתופס באמריקה, אני תוהה אם בישראל מסורת כזו של ימים מיוחדים תתפוס. ואז אני עונה לעצמי שכנראה שלא. אולי כל החגים האלה שמאלצים אותנו להיפגש ולחגוג יחד, אולי שבתות משפחתיות ואירועים משפחתיים וחברתיים שקורים בישראל על פי רוב בתדירות גבוהה יותר- הופכים את כל העניין הזה של יום מיוחד למשהו מאוד לא מיוחד. למה להתאחד כולנו סביב נושא מסוים בתאריך מסוים ולחגוג אותו? מקסימום נדבר על זה כבר בשבת בעל האש.
 |
| השקשוקה של רוני- גם זו דרך לחגוג את Leap Day |