אני עיינה. יש לי חתולה בת 11 שנים וחצי ששמה מירי, יש לי בעל ושני ילדים, תאומים. אני שמאלנית, רבע טורקיה, גרה בכפר תבור כבר כמעט 5 חודשים ויש לי אנדומטריוזיס.
(מתוך ויקיפדיה: "אנדומטריוזיס היא מחלה גינקולוגית כרונית, דלקתית ותלוית אסטרוגן, הנגרמת כאשר יש הימצאות של תאי רירית רחם מחוץ לרחם, ומתמקמים באזורים שונים בגוף, בעיקר באזור האגן. המחלה פוגעת ב-10% מהנשים בגיל הפריון, פעמים רבות למן הווסת הראשונה, ומספר החולות בעולם מוערך בכ-176 מיליון. המחלה גורמת לרוב לכאבי אגן וגב קשים אשר מחמירים במהלך הביוץ או הווסת, כאבים ביחסי מין, בעיות עיכול, קשיי פריון ועוד, ופוגעת באופן משמעותי באיכות החיים של החולות בה").
האנדו' ואני חיות ביחד כבר כמעט 7 שנים. למעשה, היא תמיד הייתה חלק ממני, רק שביום חורף בפברואר 2013 יצא לי להכיר אותה.
הרבה כותבות על המחלה, על השנים הארוכות בדרך לאבחנה. על הרופאים שלא האמינו, על עצמן שלא חיברו את הנקודות. הן מספרות על הדברים שפספסו בדרך. על הזמן שאיבדו בגלל המחלה.
אבל אני רוצה לספר דווקא על החיים שלי בעקבות גילוי המחלה. ספוילר: יש לזה סוף טוב.
אני והבחור שנקלע לסיטואציה
מאז שגיליתי את האנדו' פתחתי פרק חדש בחיי, ולא תמיד הוא היה טוב. זה פרק חדש שיש בתוכו לא ריפוי (כי אין) אלא אפשרות. אפשרות חדשה לחיות ולהכיר את עצמי ואת הגוף שלי בדרך אחרת.
אי כותבת פה די בפתיחות על החיים שלי, על הקשיים והאכזבות. כן, גם על השמחות. אבל מעולם לא דיברתי על האנדו'. זה התחוור לי, האבסורד הזה, בשיחה באחד מימי השישי עם המשפחה שלי. דווקא זו הייתה שיחה שהמשתתפים בה היו אני, אבא שלי ואחי הגדול. אבא שלי שאל אותי למה לוקח כל כך הרבה זמן עד שמאבחנים אנדומטריוזיס. אחי שאל אותי על ההתמודדות התכלסית, ומה עושים כשכן רוצים להביא ילדים.
וזו הייתה שיחה נעימה, וקז'ואלית וזורמת. שיחה שגרמה לי להבין עד כמה אחי ואבא שלי ואולי רוב המשפחה שלי, לא ידעו על ההתמודדות שלי בתקופה של גילוי המחלה.
זה לא שהם לא היו מעורבים. אני נגד סודות וישר סיפרתי והסברתי למשפחה הכל. אבל יש משהו, בלדבר עם גברים על עניינים לכאורה כל כך אינטימיים, כל כך פרטיים ובעיקר "נשיים", שאולי זה מה שגורם למחלה הזו להישאר הרבה פעמים בצל.
הנורמליות של השיחה, הענייניות וההתענינות, זה מה שדחק בי "לצאת אל האור". לספר קצת על מה שעבר עלי בעקבות גילוי המחלה.
עברתי לא מעט מדורי גיהנום. אחת התקופות הכי שחורות שלי הייתה מרגע הגילוי ועד הניתוח. תקופה של כ-8 חודשים. תקופה בה נבדקתי, חוטטתי (יש מילה כזו?), תושאלתי והמתנתי. כמה המתנתי בתורים אז. כמה קשה זה להתנהל כאילו הכל כרגיל כשבתוכך יש משהו כל כך לא תקין ולא הגיוני שמחכה להירפא. תקופה של תרופות, ותופעות לוואי והמתנה מורטת עצבים לניתוח.
יש כמה נקודות בחיי שאני רואה בהן נקודות בזמן ששינו את חיי. הניתוח היא אחת מהן. ה-10.10.13 נחגג אצלי כיום שבו קצת נולדתי מחדש, כעיינה בלי הכאבים, בלי הסבל. עיינה קצת נורמלית.
היה לי הרבה מזל, כי הרופא השלישי שאליו פניתי לביצוע הניתוח היה ד"ר יובל קאופמן (אין לי שום רווח מפרסום שמו, רק תודה ענקית). אני לנצח אהיה אסירת תודה לו. לא רק על הניתוח, אלא על כך שהוא היה איש המקצוע הרפואי הראשון שהתייחס אלי ואל המחלה שלי ברצינות. שדיבר אלי בגובה העיניים וראה את חומרת המצב.
הרופא הראשון שראיתי, היה להוט לנתח אותי. רופא בכיר שלא חשש להגיד בביטחון מלא שאין כל סיכון בניתוח שלי, ושהוא יעשה את זה בלי בעיה. האינטואיציה שלי אמרה לי לברוח.
וכך ברחתי אל הרופא השני, איש ארור, שבימים הכי קשים שלי, איחלתי לו מעט מהכאבים ומהסבל הפיזי והנפשי שלי. רופא שחשב שהוא מכונאי, וששכח שהוא קודם כל רופא ורק אחר כך בעל עסק שרוצה להרוויח. על חשבוני.
למזלי (אני היום מודה על כך) 24 שעות לפני הוא ביטל את הניתוח המתוכנן. ולא טרח ליידע אותי.
זה היה מזל גדול, מזל שלא ידעתי להעריך בזמנו, כי אז הייתי בנמוך הכי נמוך שלי – אבל אם לא היה הוא, כנראה בחיים לא הייתי מגיעה לד"ר קאופמן.
מאז הניתוח עברתי לא מעט בחיים. טוב ורע, קשה וקל. דבר אחד נשאר מאז וזו התחושה הפנימית שהשתנתה אצלי: תאמיני לעצמך. תאמיני למה שהגוף שלך מספר. יותר מזה, האמיני שאפשר לתקן. אפשר לתקן הידבקויות ולהוציא נגעים מדממים. ואפשר גם לתקן את המערכת, להגביר את המודעות כך שנשים יעברו הרבה פחות מעשור עד שיאמינו להן, לגופן.
"מה את עושה כדי לעורר את המודעות?" אבא שלי שאל אותי.
אבא, אולי הפוסט הזה הוא התשובה.
אבא, אולי הפוסט הזה הוא התשובה.
יוצאת לאור