התעייפתי.
נדמה שכולם נמצאים ב"מצב קורונה". גם אני, זה ברור.
אנשים אומרים שהם מנצלים את הזמן הזה להתבוננות פנימית: עושים יוגה ומתחברים לחלקים בתוכם שלא ידעו שהם קיימים.
אנשים אומרים שהם מקדישים את הזמן הזה כדי להתכונן ליום שאחרי: מתכננים לעצמם אסטרטגיות יציאה ולידה מחדש.
אנשים אומרים שהם מאפשרים לעצמם בזמן הזה להתעמק בכאן ועכשיו: בין אם במדיטציה או בלהתנתק מהחדשות כדי להפחית חרדות.
ואני, אני לא מרגישה שאני כלום מכל אלה. למרות שהייתי רוצה.
לא מרגישה שאני מנצלת את הזמן יותר מדי בתבונה, לא בונה תוכנית מגירה עסקית ליום שאחרי, לא חיה כל רגע בלי לחשוב על יום המחרת.
אני חושבת שעבורי "הזמן הזה", הבידוד, ההסגר, המגיפה, הוא פשוט זמן. פרק זמן שנשאר ונשאר. כמו שעון יד ששרד פיגוע תופת, שקפא ונעצר בדיוק בשעה שבה הכל השתנה.
בהרבה מובנים החיים שלי נעצרו ביום בהיר אחד: 15 במרץ 2020. זה היה היום שבו הבנתי שזו כבר לא בדיחה. אם משאירים את הילדים בבית, כנראה שזה רציני. מי היה מאמין שנסתגר חודש בבית – והיד עוד נטויה.
יש רגעים מקסימים בשגרה שנכפתה עלינו. הזמן הזה שכולנו נדרשים לבלות יחד הוציא מאיתנו משהו אחר שלא ראיתי לפני, או שאולי ראיתי אבל לא היה לי זמן להתבונן בו בתשומת לב. אנחנו בריאים וכך גם קרובינו, וזה לא מעט בימים אלה.
ויש לצד זה גם הרבה רגעים מסריחים. רגעים של שיעמום, של ייאוש, של חרדה. רגעים שבהם אני מרגישה שאנחנו שטים ואין מי שמנווט את הספינה. רגעים שבהם אני תוהה אם הילדים אי פעם יחזרו לגנים ואם החיים באמת יחזרו לקדמותם.
כולנו באותה סירה, עם כל הקלפים שחילקו לנו ביום שהעולם נעצר ויש בזה משהו מנחם: יש אנשים שאין להם עבודה וכנראה כבר לא תהייה, יש ילדים עם צרכים מיוחדים שהחצר בבית היא הצלה ושכל יום ללא מסגרת הוא קושי בלתי נתפס עבורם. יש מי שהוא עצמאי ותוהה אם העסק שלו יצלח את המשבר, יש מי שחי לבד ולא התחבק עם מישהו קרוב כבר תקופה.
ויש את ימי ההולדת, החגים, האירועים החברתיים שכבר לא נחגוג. יש את לוח השנה שקצת צוחק עלינו ואת האביב שבחוץ שמתגרה בנו.
עכשיו זה פשוט זמן עבורי. לא זמן להתבוננות, לא זמן להשתפרות, לא זמן לתכנונים. זמן שנעצר ונראה מדי יום כמעט אותו הדבר.
בתקווה שיום אחד המחוגים יחזרו שוב לנוע.
בתמונה: הטבע מתגרה בי