לאחרונה גיליתי שהבלוג הזה חוגג עשר שנים. הוא התחיל להתפרסם ביולי 2015 (הנה קישור לפוסט הראשון: משהו של מישהו בפעם הראשונה )

השבוע הבן הצעיר שלי יחגוג 5.

והיום זה שש שנים מאז שעשינו את אחד השינויים הבטוחים בחיינו ועברנו לכפר תבור. זה זמן של מספרים. הכל ממוספר ומחושב: זיכרונות של אנשים, מקומות, אירועים, נדחקים לתוך ספרה אחת או שתיים. 

וזה עוד מעט שנתיים. ו-50 איש ששם ועשרים חיים. 

וכמעט 1000 חיילים. ועוד לא 2026. 

אני גם מציינת. מציינת עוד מעט את תחילת השנה השניה שלי בחינוך כיתה. וארבע שנים מאז שהלכתי ללמוד איך להיות מורה. ושלוש שנים מרגע שהחלטתי שספרות זה אני ושלא אבלבל לעצמי את השכל עם דברים אחרים. 

כשהתחלתי את הבלוג הזה, ולקח לי הרבה הרבה זמן לאזור אומץ כדי להיחשף בו – הייתי אמא צעירה לתאומים בני פחות משנה. לא הייתי סגורה עוד במאה אחוז איזו אמא אני, אבל ידענו די בוודאות שאחרי השנתיים במישיגן אנחנו חוזרים הבייתה, לארץ. מעין ידיעה ברורה כזו, בהירה, שזה המקום היחיד. 

הדבר הכי חזק שהשתנה בי בעשר השנים האלו, היא תחושת הביטחון. התחושה שאני יודעת באיזה כיוון החיים שלי, של כולנו, הולכים. זה עדיין הבית, אבל הבית הזה השתנה כל כך בשנים האלה שאני לא יודעת אם הוא יהיה ראוי למגורים בשנים הבאות. אני אוהבת את המדינה שלנו. אני גאה באנשים הטובים שמרכיבים אותה. אני מתפעמת מהתושיה, ההמצאה, האנושיות של האנשים פה. 

אבל אני לא יכולה לשאת את הסולידריות שהולכת ומתמעטת. אני לא עומדת בכאב הלב שהפך להיות נחלתן של יותר מדי משפחות. אני מתוסכלת מחוסר האמון ששולט בכולנו. אמון ואמונה זה הבסיס לחיים פה. 

כאילו כדי להזכיר לי שלא הכל שחור וקשה פה, צצה לה המוזיקה. מוזיקה היא דבר מרפא, ממלא. יותם שלי לומד פסנתר אצל מורה מהמם ושמו נתן. זו כבר השנה השניה שבה אין קונצרט סוף שנה כי נתן במילואים. כי מלחמה שלא נגמרת. 

יותם מנגן כל כך יפה. הזמנו את המשפחה לבוא ולצפות – ואז התחילה המלחמה שבתוך המלחמה – ושוב כל התקוות התנפצו. "עם כלביא"? עם ככלי חרסינה שברירי שבכל רגע יכול להתרסק על הרצפה לאלף חתיכות. 

בעברי ניגנתי על ויולה. כלי נגינה קשה עד בלתי אפשרי לילדה קטנטונת עם מעט שאיפות מוזיקליות. אהבתי את כל מה שהמוזיקה נתנה לי במהלך השנים, אבל הנגינה עצמה, ה"להתאמן" ולהתאמץ ככה ולהקפיד על דיוק של מילימטרים – היה מתסכל ומייאש, ואיפושהו בתחילת חטיבת הביניים פרשתי. אפילו לא בשיא. 

הויולה אוחסנה בעליית הגג של ההורים, יחד עם החוויה המעט טראומטית בדיעבד. אולי טראומה היא מילה יותר מדי גדולה, זה בעיקר היה עבורי זיכרון מורכב. הייתי ילדה שרצתה להיות מצוינת בהכל, ושם פשוט לא הצלחתי. עכשיו, ממרום שנותיי, אני מבינה שפשוט לא נהניתי. אז חשבתי שאין מקום להנאה שלי, זה היה משהו שעשיתי.

הצלקת מהויולה נותרה שם מאז בלב ובזיכרון. לא רציתי לחזור לנגן ומצאתי את הדרך שלי ליהנות ממוזיקה. אפילו עשיתי בגרות במוזיקה שאיפשרה לי לשלב ידע תיאורטי בתחום יחד עם אפשרויות הברזה רבות יותר. ואז, יום בהיר אחד, הגיע נתן. נתן נגנב מזה שניגנתי פעם בויולה והשנה הוא הציע לי ללוות את יותם. 

יש לי חדשות בשביל עצמי: ילדה מרצה הופכת לאישה מרצה, וגם אם תעבוד על עצמה שנים, עדיין ישארו שרידי רצון לרצות, במיוחד כשמדובר בבן שלך. ישר אמרתי "כן". לא לפני שבדקתי אם יותם בעד, ולבהלתי הגדולה – הוא היה בעד. איך ממשיכים מכאן?

בגלל שויולה היא כלי מורכב, החלטנו שעדיף שאנגן על כינור (כמעט אותו הדבר) ואפילו שכרתי כינור, אמיתי!

והנה זה קרה. התאמנתי, ניגנתי כאילו לא הפסקתי. רק שהפעם, נהניתי. השקעתי, התאמנתי לבד וביחד. המוזיקה מילאה אותי מחדש וזה היה כיף. 

בסוף כאמור, לא היה קונצרט, אבל היה תיקון. השלמתי עם הילדה שבי שניגנה על  ויולה. הכרתי את עצמי כאדם שמנגן ואפילו צילמנו סרטון קצר ובו שנינו מנגנים והיד שלי רועדת מהתרגשות. 

לפני עשור, הילד הזה, שדירבן אותי להתאהב מחדש בנגינה, היה תינוק קטן ומתוק. הוא הפך לילד מלא קסם, הומור וכישרון. לא ידעתי אז לאילו כיוונים הוא יצמח, הייתי שקועה עד צוואר בלדחוף עגלת תאומים בשבילים מושלגים. לא הייתה בי אמונה אמיתית שיום אחד זה יראה אחרת ושנינו ננגן שיר של אלוויס. 

לא דמיינתי שעשור אחרי, 50 איש ינמקו בשבי ואנחנו נחיה ככה שנתיים. לא שיערתי שאהיה מורה או שעדיין אכתוב את הבלוג הזה, אבל החיים כנראה חזקים מהכל, וכדי לא לטבוע בייאוש אולי צריך לתת אמון באנשים טובים שבדרך ולהאמין שיהיה אחרת. 

ולקחת סיכון, ולשכור כינור (מוחשי או מטאפורי) ולנגן כאילו את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק.