בחודש שעבר נקלעתי לאירוע "זיכרון בסלון". אני כותבת "נקלעתי", כי עד לאותו האירוע חשבתי שכדי להעביר אירוע של "זיכרון בסלון" אני צריכה להיות לפחות בת 40…אה, אוקיי. אני כבר בת 41 וחצי למען השם.
אמא שלי, שועלת זיכרון בסלון ותיקה, נידבה אותי למשימה. וככה מצאתי את עצמי מדברת בזיכרון בסלון אצלנו בכפר תבור, על לא אחרת מאשר סבתא מניה, אמא של אבא שלי. סבתא הייתה צוחקת עלי אם הייתה יודעת על זה, ותוהה בקול רם "בשביל מה צריך את זה?", אבל היתרון היחידי בזה שסבתא לא פה כבר יותר מ-13 שנה הוא בזה שאנחנו יכולים לעשות לה פדיחות חופשי בלי דאגה.
לזכור את סבתא זה כמו לנשום: פעולה עצמונית, יום יומית, בלתי מודעת. זה לאכול דג מלוח ולצחוק. זה לפתוח ספר ולשמוע אותה שואלת: "נו, עיין, מה את קוראת עכשיו?".
סבתא הייתה אדם גדול שהורכב מהרבה דברים קטנים, יום יומיים, פשוטים. זו הייתה הגדולה שלה.
היא לא עשתה דברים נשגבים, אבל היא הייתה אישה גדולה מהחיים. היא עברה את השואה "בקלילות" לדבריה.
כמה קלילות יש בבחורה צעירה בת 20 שמאבדת את כל עולמה? כמה חוזק ועוצמה יש באישה שלמרות זאת קמה מהעפר ובונה לה חיים נפלאים? חיים שאין בהם מסכנות. שיש בהם בחירה ורצון חופשי ודרך.
סבתא הייתה אדם צלול, וראתה את העולם בעיניים מפוקחות. היא ידעה להבדיל בין טוב לרע, לעמוד על טיבם של אנשים ברגע. לדבר עם כל אדם בדרכו, בגובה העיניים.
צר לי שהיא לא נפטרה בצלילות הזאת שהייתה כה ראויה לה. אבל אני שמחה, כי בכולנו: אחיי, בני דודי, הוריי וילדיי יש משהו ממנה, בלי שלקחנו על עצמנו, בלי שהחלטנו בצורה מודעת.
חשבתי על זה שזכיתי בסבתא, בסבתות. ואבא שלי אפילו לא יודע איך נראתה סבתא שלו. הוא לא הכיר את גוון הקול שלה, את המנהגים הקטנים שלה. אישה שהייתה עולם ומלואו, אדם בעולם – נשתכחה לנצח. וזה הכאב לב של השואה, שהיו הרבה אנשים כאלה שנשכחו לעד. לא תמונה, לא זיכרון.
לי ולסבתא יש הרבה זכרונות. הרבה תמונות, גם תמונות חיים של רגעים שלא אשכח: הנה אני מתחת לשולחן בבית שלה בעכו. סבתא מספרת לאבא ואמא בבכי על השואה ועל משפחתה. אני זוכרת את התחושה שלי באותו הרגע: סבתא בוכה. שם למדתי על זיכרון ואופטימיות. זוכרת אותנו מטיילות במדרחוב בהדר בחיפה. סבתא מספרת לי על הסרט "זמנים מודרנים" שראתה עם אחיה. מפרטת לפרטי פרטים את הסרט, התחושות שלה, ההתרגשות שבהליכה לקולנוע עם אחיה הנערץ. שם למדתי על ההתלהבות וההתרגשות שתרבות יוצרת בלב שלנו.
זוכרת אותה מקשיבה לסיפורי הזוועות שלי בעבודה בשירות הלקוחות הטלפוני אחרי הצבא. "שתדעי, שעבודה עם קהל זו עבודה קשה" ומיד ממשיכה לספר על איך למדה בבית הספר על עיצוב חלונות ראווה. שם למדתי על התמדה ואמפתיה.
זוכרת אותי מבקרת אותה בחנות "הקשתות" שם עבדה כמוכרת בגדים. אני, בחרדת קודש יושבת בפינה כדי שלא לבלוט, קוראת ספר אידיוטי של אורי גרוס ומתה לעשות פיפי, אבל מתביישת לשאול איפה השירותים, כי סבתא עובדת, ולא מפריעים. וסבתא הדהימה אותי שם: הייתי בטוחה שזו מינימום חנות של כריסטיאן דיור או שאנל. באיזו אלגנטיות דיברה עם הלקוחות, באיזו יראת כבוד פנתה ל"גברת לבוב" – המנהלת המיתולוגית. שם למדתי על מוסר עבודה, על רצינות וכוונה בכל מעשה.
וזוכרת את ארון המתוקים המופלא בבית בעכו. מלא ב"אגוזי" ובשוקולד מריר. הדבר המריר היחיד שהיה לסבתא. וזוכרת חלווה שהייתה מביאה לבית בכרמיאל כשבאה לבקר, או כשהייתה מכינה לי וליפתח שניצלים בראשון בצוהריים והיינו רואים "היה היה" בטלוויזיה.
ונס קפה אחרי האוכל, עם חלווה בצד. ולפני כמה שבועות ביום שישי בבוקר ראיתי משאית של קייטרינג "ניר עציון" וישר נזכרתי ב"טריק" שלה בערוב ימיה: להזמין "שווארמה" בשישי עם כל מיני תוספות מהקייטרינג בניר עציון ולספר לי בפירוט שזה מספיק לה לכל השבוע והיא לא צריכה להתחיל לבשל. שם למדתי על הנאות החיים הקטנות: חלווה שתמיד תהייה במקרר, ודג מלוח שמכינה בעצמה וקונה את הדג אצל המוכר הערבי מהשוק שהתחברה איתו. ו"אגוזי" לנכדים וקפה ברגוע. תמיד צריך שיהיו דברים טעימים, קטנים, שיעשו טוב בלב, כי זה חשוב לא פחות מהמנה העיקרית. הרבה דברים קטנים, יום יומיים, לא דברים גדולים ונשגבים, שהפכו אותה לאישה שהשפיעה רבות על מי ומה שאני היום.
סבתא, זה למה צריך את כל זה. שיזכרו אותך.
אני אוהבת ומתגעגעת בכל יום קצת יותר.
