בלי ששמתי לב, הפכנו למשפחה.
כמה מוזר זה, שיש לך משפחה משלך, עם הווי משלה, עם חוויות משלה- ואת חלק ממנה. ואפילו חלק מהותי.
פעם טעיתי לחשוב, שנהפוך למשפחה ביום שיוולד לנו ילד. שהוא זה שיגדיר את המעבר מהמשפחה שחייתי בה איזה 30 שנה – למשפחה החדשה שהקמתי. רצה הגורל, ונולדו לנו שני ילדים בבת אחת. ובתוך כל האטרף של לגדל אותם לא שמתי לב שלא הפכנו למשפחה בן לילה, זה תהליך, זה חיבור, והנה ביום בהיר אחד קמה אישה ומגלה שיש לה משפחה.
הילדים כבר בגיל שהם עושים צעדים ראשונים. הם מגלים את העולם במו ידיהם וזה מרגש כל כך. כל דבר הוא מעניין, כל דבר הוא מלהיב, כל דבר טומן בחובו תגלית מרעישה. כמה כיף להיות ילד. כמה פשוט וברור זה. איזה כיף להם.
 |
| בדרך לגראנד ראפידס |
טיילנו בסופ"ש בעיר קרובה אלינו – גראנד ראפידס. למרות שהיא במרחק שעה נסיעה מאיתנו, לא יצא לנו לבקר שם יותר מדי פעמים. אני מחבבת אותה יותר ויותר בכל פעם שאני מבקרת בה. יש בה קצב אחר מלנסינג. היא מרגישה לי יותר "עיר" ויש בה מגוון של דברים שאפשר לעשות.
והיום היינו "משפחה" בטיול. וחיפשנו דברים שיעניינו את הילדים. מצאנו מעין פסטיבל מים מקומי. הפסטיבל בא לעורר מודעות לכל נושא ניקיון המים וחשיבות השמירה על מקורות המים. אני רק רוצה להגיד, שאני, כמו הלביאה שאני, חירפתי את נפשי ועניתי על סקר ארוך במיוחד על נושא המים רק כדי שנוכל לקבל פספורט, שאחרי שיוחתמו בו 5 חתימות, אני אצטרך לחזור ולענות עליו שנית ורק אז הילדים יקבלו כרטיס כניסה חינם לקרוסלה- ואנחנו נזכה להנחה של דולר בכניסה למוזיאון שבו נערך היריד.
מסתבר שלא ידעתי כמה אני אוהבת את הילדים שלי עד שעניתי על השאלה ה-35 בסקר. "אני מחרטטת, אל תדאג!" הרגעתי את רוני שריחף סביבי עם שני ילדים בעגלה. אחר כך גיליתי שהבחורה שהסבירה לי איך למלא את הסקר יודעת ומבינה קצת עברית…
היריד היה ממש נחמד. היו שם מיני זוחלים, צבים וצפרדעים שאני ורוני ניסינו לעודד את הילדים לגעת בהם. ללא הצלחה יתרה. התלהבות נרשמה דווקא כשיותם גילה פסל ענקי של סוס (דומם) ותמונה של פרפר (דומם).
אחרי שעברנו את מסלול המכשולים (וההחתמות) בדרך לקרוסלה, אני גיליתי במקרה שבמקום יש גם תערוכה שמדמה את הרחוב הראשי בגראנד ראפידס בתחילת המאה ה-20. בשביל חובבת נוסטלגיה שכמותי זה היה כמו להסתובב בחנות ממתקים. הלכתי בין החנויות ודמיינתי איך אני מבקשת מהרוקח בדראגסטור שייתן לי קצת קוקה קולה (עם קוקאין!) נגד שיעול.
אחרי שעברנו את מסלול המכשולים (וההחתמות) בדרך לקרוסלה, אני גיליתי במקרה שבמקום יש גם תערוכה שמדמה את הרחוב הראשי בגראנד ראפידס בתחילת המאה ה-20. בשביל חובבת נוסטלגיה שכמותי זה היה כמו להסתובב בחנות ממתקים. הלכתי בין החנויות ודמיינתי איך אני מבקשת מהרוקח בדראגסטור שייתן לי קצת קוקה קולה (עם קוקאין!) נגד שיעול.
 |
||
מכונה משוכללת ליצירת כדורים בבית המרקחת
|
 |
||
למי שמחפש עבודה ומתבאס על המשכורות: תמיד נחמד להיזכר שפעם היה יותר גרוע!
|
 |
| חנות הכלבו הראשונה עם מעלית בגראנד ראפידס. נעליים במבצע בדולר וחצי |
בסוף הצלחנו להגיע לקרוסלה (אגב, לא ביקשו מאיתנו שום כרטיס או תעודה שמוכיחה שעברנו את מסלול המכשולים שלפני) ומה אני אגיד לכם? זה היה כיף. לא בגלל הטיפשיות של המעמד (כל אחד מאיתנו מחזיק ילד על סוס פלסטיק ומסתובב במעגלים עם מוזיקה של ירידים), לא בכלל שתהיתי מה עושות על הקרוסלה יחד איתנו קבוצה של נערות ונזירות מבי"ס קתולי, אלא בעיקר בגלל שהבנתי כמה כיף זה לשמח את הבן שלך. גם אם הוא רק בן שנה וקצת ומבחינתו הוא מקבל את אותו הריגוש מלטפס על ארגז חיתולים ריק.
 |
| אנחנו (וחבורת תלמידות מבי"ס קתולי) על הקרוסלה |
 |
| אותי זה הצחיק… |
כשישבנו יחד ארבעתנו בפיצריה בסוף היום, אני חושבת שכבר הרבה זמן לא הרגשתי אושר כזה. הנה, מי שייכנס עכשיו ויסתכל עלינו מבחוץ יראה משפחה רגילה: אבא, אמא, שני ילדים. אמא מגישה לילד חתיכת פיצה, אבא מלטף את הילד השני וצוחק איתו על משהו. ואתם יודעים מה? בעצם כן, אנחנו רק עוד משפחה רגילה. איזה כיף.
