אי שם, בגלקסיה רחוקה מאוד, שבוע לתוך ההסגר:
שמתי את נפשי בכפי, וזה לא מעט בימים אלה ("ימי קורונה", כפי שכולם אוהבים להגיד) ויצאתי לחנות צעצועים.
בימים כתיקונם זו ממש לא פעילות מועדפת עלי, אבל הימים הם ימי קורונה וכבר שבוע פלוס אנחנו עם הילדים בבית ואם האיומים לסגר יתממשו – אז הלך עלינו.
יצאתי מהבית ונסעתי 10 דקות לחנות צעצועים ביישוב סמוך. לא חנות גדולה, חנות משפחתית ונחמדה.
למה נסעתי לשם? בעיקר כי הם ציינו שיש להם במלאי עטים וציוד משרדי, זה אוטומטית קונה אותי.
אז נסעתי לי, מופתעת מכמה העולם נראה בדיוק אותו הדבר אחרי שבוע בבית. נאלצתי להמתין כמובן בחוץ כדי לשמור על כללי המסחר בימי קורונה ולהימנע מהתקהלות.
בסופו של דבר, העמסתי עגלה, מתפעמת מהחופש הקטן שניתן לי. בלי ארבעת הקירות המוכרים, בלי שלושת בני המשפחה הנוספים (שאני מתה עליהם באופן כללי, אבל כמה אפשר?!).
רכשתי לי עט בצורת חד קרן, דבר שבשגרה לא היה קורה. אבל החיים השתנו בחודש האחרון, השתנו כמעט ללא הכר ומי יודע מה יישאר מכל מה שהכרנו עד כה?
הדרך חזרה הביתה נראתה לי ארוכה במיוחד. המחשבה שאני חוזרת לסגר הפרטי שלי קצת ביאסה אותי, אבל היה לי עט בצורת חד קרן ושקית מלאה בזמן שקט שקניתי.
לפעמים אני נתקלת בתמונות שלנו מהחיים שלפני. אח, איזה חיים מלאים ומרתקים חיינו אז!
איך העזנו להתלונן על זוטות כמו יום גשם בשבת שמאלץ אותנו להישאר בבית. לו רק ידענו להעריך את זה שמיד אחריו יגיע יום ראשון והעניינים יחזרו להיות כרגיל!
איך התלוננו על אירועים והתחייבויות שיש לנו, בלי לדעת שבאבחת הנסיבות הם יבוטלו לאלתר.
איך צחקנו על הסינים האלה, שאוכלים עטלפים והורגים את עצמם. ומה זה הטירוף הזה שמכניס את המדינה שלהם להסגר?!
כאמור, אני לא חושבת שהמצב הזה בא ללמד אותנו משהו. אולי חוץ מהעובדה שאחרי שכל הטירוף הזה יגמר יותר אנשים ידעו להשתמש ב-ZOOM, ונטפליקס יהיה הדבר הכי חם בקרב בני הגיל השלישי.
אנחנו אט אט לומדים איך העולם יכול להתנהל יופי טופי בלי מגע חברתי פיזי. כל הבולשיט הזה שמכרו לנו על חום אנושי כנראה כבר ילך ויעלם מהעולם.
חום אנושי יש רק בזמני קורונה – וגם אותו מודדים.
אפילוג:
אח, כמה תמימים היינו לפני שבועיים שלושה. כשהאמנו שנוכל לשרוד עם כמה משחקי קופסה ואנרגיות חיוביות… איך הזדעזענו שיש כבר 100 חולים בקורונה והיינו מלאי תקווה שמערכת החינוך תחזור לתפקוד מלא לקראת פסח. איך לא הערכנו את העובדה שיש לנו אפשרות לנוע במרחק גדול יותר ממאה מטר?!
מסתבר שהשקית מחנות הצעצועים לא קנתה לי יותר משעה של שקט, ומה שעבד בחופש הגדול של 1992 עובד גם בימים אלה (טלוויזיה ועוד קצת טלוויזיה). ממילא כשכל הימים שלך שקטים באותה הצורה זה כבר לא ממש משנה אם אתם עושים עם הילדים יצירה מקופסה או מרכיבים רובוט משאריות של אריזות.
גם ערכת חרוזים של "יחידת החילוץ" לא הצליחה לחלץ אותי[/caption]