זו הייתה החופשה הראשונה שלנו, כזוג נשוי, עם ילדים – בלי הילדים.
נזכרנו אחרי 4 שנים וקצת לצאת להתאוורר.
החופשה האחרונה שלנו הייתה במהלך "צוק איתן". אני הייתי עם בטן בגודל בלתי סביר וברחנו למקום היחידי (כמעט) בארץ שלא היו בו טילים: ים המלח.
אזהרת ספוילר: משעמם בים המלח.
אבל אז עוד לא הערכנו את השעמום. זוכרת שגם סבתא שלי חיפשה אותי ולא הבינה איך זה שאני לא עונה לה לטלפון.
ארבע שנים אחרי. אני חוגגת יום הולדת, הבטן שלי עדיין בגודל בלתי סביר (אני יכולה להאשים את הילדים, אין על זה התיישנות) ובינתיים אין טילים.
האחים שלי סוג של קבעו לי עובדה: הם לוקחים את הילדים לכל הסופ"ש – ואנחנו מחויבים להיעלם מהשטח באותו סופ"ש.
בהתחלה התלהבנו, אבל אז התחילו החששות. עדיין לא יצאנו שנינו לחופש והשארנו לבד את הילדים.
עבור כל הורה אחר, הסיסמה הכל כך פופולארית: "תשחררו" הייתה עובדת. אבל חששנו להשאיר את ירדן בלי השגחה של אחד מאיתנו. והרי אנחנו מכירים וצופים כל פרט בהתנהגות שלו.
מה יקרה אם הוא יתגעגע נורא ולא יצליח להבין איפה אנחנו? ואם לא יקפידו לסגור את כל הדלתות והוא יצא למרפסת ברגע אחד של חוסר תשומת לב?
ומה יקרה אם לא נהייה ההורים האלה, שמרשים לעצמם להיות מדי פעם בחופש? זה היה אחד הפחדים הגדולים שלי. שלא נצליח להיות הורים שמשחררים, שמאפשרים – בעיקר לעצמם. שכובלים את עצמם וכולאים את עצמם בלי משים. כאלה שהטיפול בילד המיוחד הוא כל עולמם.
זה היה פחד ענק שלי בערך מאז שקיבלנו את האבחנה על ירדן. שנהיה מההורים האלה שזה מה שמגדיר אותם.
אז מהפחד לא לשחרר – החלטנו לשחרר. בדרך שלנו.
 |
| אנשים חופשיים |
לא ברחנו לסופ"ש רומנטי בחו"ל, אלא בארץ. לא נסענו ליותר מלילה אחד. לא נסענו רחוק מדי – נסענו לחיפה. מאז שסבתא שלי נפטרה, ולמעשה מאז ששתי הסבתות שלי נפטרו, חיפה השתנתה בשבילי. שתי הנשים המופלאות האלה התגוררו בחיפה וכבר כמעט שנתיים שאין מי שמציקה לי בטלפון כשאני בחופשה, או מופתעת/נעלבת עד עמקי נשמתה כשאני נמצאת בתחום השיפוט של עיריית חיפה ולא עוברת אצלה לצוהריים.
נסענו לחיפה, כמו איזה שני משוגעים.
תיזמנו את ההגעה שלנו כך שנגיע למלון בדיוק בזמן לשנ"צ של שישי. שנ"צ כמו בימים הטובים: אורכו 4 שעות (לפחות!), אינו מצריך שעון מעורר ומסתיים בדיוק בזמן לארוחת הערב. קמתי מעצמי בשש בערב. חושך ירד על העיר, לרגע שכחתי איפה אני וכשלא שמעתי את רוני משמיע לילדים שירים של עומר אדם בלופ – הבנתי ששנ"צתי כמו אדם אמיתי. כמו בת חורין.
יצאנו לסרט בסינימטק והרגשנו כמו האנשים הצעירים בעולם (כמו כן היינו הכי צעירים באולם). אחר כך המשכנו לדרינק וב-23:00 הרגשנו כמו האנשים שמעולם לא היינו אבל תמיד רצינו להיות.
האם התגעגענו? חייבת להודות שהתגעגעתי לתחושת השנ"צ המשחררת קצת יותר מלילדים. מה לעשות? אני איתם די הרבה, ושנ"צים כאלה הם נדירים. אבל כן שמחנו להתעדכן בתמונות של יותם וירדן ומעלליהם עם הדודים והאחייניות.
ואיך חיפה?
מזג האוויר היה חורפי במידה, התלהבתי שיש בעיר הזו חיים בשבת ובעיקר נזכרנו. נזכרתי קצת בחיים שהיו לי לפני הילדים: בשנ"צים חסרי גבולות, בזמן כמעט אינסופי של שוטטות ושיחות על כל מיני עם רוני ומסעדות טובות. וגם בביקורים בחיפה בתיכון ובצבא, ובדייט הראשון שלי עם רוני, בחיפה. ובטלפון לסבתא וגם לסבתא שמודיע שאני בדרך ועוד מעט מגיעה ובתשובה הכמעט ידועה מראש שאומרת: "רק לך אני מחכה".
היה מוזר להיות בחיפה ולא לבקר את הסבתות. משהו בי קצת נבהל כשקלטתי שסופ"ש שלם עבר מבלי שקפצתי להגיד שלום.
 |
| לסבתא 🙂 |
חזרנו הביתה, להווה. לילדים שחיבקו חזק והתגעגעו המון. לאחים המדהימים שלי ולבנות הזוג, שיודעים מה אני צריכה בלי שאני בכלל אומרת ו"מחליטים עלי" באופן הכי אוהב שיש.
חזרתי עם ים של געגועים: לחיפה, לחופש, לסבתות והכי הכי (פאתטי, אך הכי נכון): לשנ"צ ראוי של שישי.
